וַיֵּרָא – לראות בעיני הלב 🌿
מה אני רואה כשקשה לי?
כשהלב דואג, כשהכעס עולה, כשהפחד משתלט?
האם אני רואה את מה שיש,
או רק את מה שכואב?
כשאני דואגת לילד שלי,
או כשהוא מכעיס אותי,
האם אני עדיין רואה את יופיו?
את ייחודו? את האור שבו?
או שאני רואה אותו מבעד לפחדים שלי,
לזיכרונות, לאמונות, לדאגות?
אני רואה.
אבל לא את כל התמונה.
בפרשת וַיֵּרָא הגר יושבת במדבר, מיואשת, בוכה על בנה.
המים אזלו, התקווה אבדה.
ואז –
"וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם"( פרשת וירא).
הבאר הייתה שם.
המים היו שם.
רק עיניה לא יכלו לראות.
מהכאב.
גם אברהם, ברגע הקשה מכול(בעקדת יצחק),
נושא את עיניו ורואה את האיל.
לפעמים מה שאנחנו זקוקים לו
כבר נמצא ממש לידנו.
רק המבט שלנו מצומצם מכדי לראות.
כי כשאני בְּיִרְאָה,
אני לא תמיד בִּרְאִיָּה.
הפחד מצמצם.
הדאגה מסתירה.
הכעס צובע את המציאות.
ימימה מלמדת אותנו לעצור,
לזהות את הפחד, הדאגה, הכעס,
לתת להם מקום באהבה,
אך לא לאפשר להם להשתלט על כל התמונה.
להפריד בין מה שאני מרגישה
לבין מה שבאמת יש.
ואז להרים את העיניים.
לראות אחרת.
לראות בעיני הלב.
"הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה׳ יִרְאֶה לַלֵּבָב".
לראות את האור שמאחורי הקושי,
את ה"יש" שמאחורי החסר,
את הילד שלי מעבר לכעס,
את עצמי מעבר לפחד.
זה אחד מסודות הראייה העמוקה –
לא תמיד צריך לשנות את מה שמולי,
לפעמים צריך רק להרחיב את מה שבתוכי.
כי כשהלב מתרחב,
גם המבט מתרחב.
והלב שלנו,
הוא יודע.
הוא רואה. ❤️
שבת שלום וראיית הטוב,
באהבה,
מיריי
❤️
בתמונה: הקבוצה הנפלאה שלומדת איתי בנס ציונה. ברכה של התרוממות הנפש.
התרחבות הלב❤️