לֶךְ לְךָ – הדרך אל עצמי 💜
איך מרגישים כשעוזבים את כל מה שמוכר?
את הבית, האנשים האהובים,
את המקום שבו גדלנו?
אני מכירה את התחושה הזו היטב.
בילדותי נפרדתי פעמיים מביתי המוכר והאהוב.
פעם עברנו למדינה אחרת, ופעם לעיר אחרת.
אני זוכרת את הפחד, העצב, הגעגוע,
ואת החשש מפני הלא נודע.
"לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"( פרשת לך לך)
כמה עומק יש בציווי הזה.
כי היציאה אינה רק פיזית.
היא גם יציאה פנימית.
מארצך – מהשפעות הסביבה שבה גדלת.
ממולדתך – מחוויות הילדות, ממה שקרה לך ונצרב בתוכך.
מבית אביך – מהדפוסים, האמונות וההרגלים שספגת בבית הוריך.
אל הארץ אשר אראך -אל הלא נודע, אל האפשרות לגלות בתוכך משהו חדש.
לֶךְ לְךָ – לך אל עצמך.
ולפעמים דווקא הקושי והמשבר
הם שמזמינים אותנו לצאת לדרך.
בחסידות מוצאים קשר בין "צרה" ל"צֹהַר".
אותן אותיות, בסדר אחר.
המקום הצר יכול להפוך לחלון שדרכו נכנס אור.
כשאברהם חש שאין לו עתיד,
ורואה רק את החסר,
אלוהים מוציא אותו החוצה:
"וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה…
הַבֶּט־נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים"
כאילו אומר לו:
הרם מבט.
צא מהראייה המצומצמת.
יש הרבה מעבר למה שאתה רואה כרגע.
גם המעברים בחיי,
אלה שכאבו וטלטלו,
הזמינו אותי להתבונן פנימה,
לצמוח ולהתקרב אל עצמי.
וימימה מלמדת אותי
לזהות, לקבל, להתבונן, לחבק את עצמי
לא להיבלע בתוך הקושי,
אלא להפריד ביני לבינו .
הוא לא ממלא את כל הוויתי והוא לא כל חיי
וכשהמבט מתרחב,
גם הלב מתרחב.
ופתאום מתגלה הטוב.
כי הטוב קיים תמיד.
הוא רק לא תמיד גלוי.
לפעמים צריך לחפש את
ה מ ט מ ו ן
ה ט מ ו ן
בתוך הקושי.
"לך לך"- לך אל עצמך, לך אל תוכך.
"לך לך"-
לצאת מהמוכר,
להרחיב את הראייה,
ולגלות שבתוך הדרך אל הלא נודע
מסתתרת הדרך אל עצמי. 💜
שבת מאירה,
בבשורות טובות,
אמן.
באהבה,
מיריי