תלמידה ט':
שלום, שמי תלמידה ט' ואני לומדת ימימה כבר חמש שנים.
מה זה לימודי ימימה בשבילי?
אם אומר "הכול" זה לא יובן …אז אנסה לפרט, מעבר לכך שבלימוד עצמו מקבלים כלים שעוזרים בחיי היום יום עם טרדות, דאגות, בעיות, מחשבות, דילמות גדולות וקטנות הלימוד עצמו הוא תחנת כוח עבורי, אני מרגישה שכל שבוע אני נטענת מחדש באנרגיות שעוזרות לי לעבור את השבוע בצורה בריאה יותר…קלה יותר…עם ידע וכלים איך להתמודד בכל מצב וגם נותן לי הפסקה מהמרוץ המטורף הזה של החיים שאנחנו נמצאים בהם.
הלימוד הזה הוא המתנה הכי גדולה שקיבלתי ונתתי לעצמי !!!
מאז הלימודים אני מסתובבת עם השאלה: "איך ישנם אנשים שמצליחים לשרוד את החיים שלהם בלי הלימוד של ימימה??"
ואני עוד נחשבת לאדם חזק נפשית…
לפני לימודי ימימה, סיימתי תואר ראשון במנהל עסקים עם התמחות בניהול השיווק, עבדתי בתור מנהלת כוח אדם בחברת מחשבים ולאחר מכן בתור מנהלת תיקי לקוחות בחברה גדולה, התחתנתי, הבאתי לעולם שתי בנות מדהימות ולצד כל זה משהו הרגיש חסר…
כל חיי מאז אני זוכרת את עצמי אני קוראת ספרי פסיכולוגיה, מודעות עצמית ועוד וגם הולכת להרצאות וסדנאות כאלה ואחרות, בנושא: מודעות עצמית, תת מודע, העצמה ואף סיימתי לימודי קאוצ'ינג .
אבל מהמפגש הראשון, מהשיעור הראשון של ימימה התחושה הייתה, קיטשי ככל שזה ישמע ש"חזרתי הביתה" לצד התחושה שיש כאן משהו כל כך חדש!!!!
משהו שעוד לא שמעתי בכל ההרצאות האלה שהייתי בהן, בכל הספרים האלה…זה היה כמו לגלות עולם חדש ולי !!
לי יש את הזכות לדריסת רגל בו….
במהלך החמש שנים עבדתי קשה על עצמי: במהלך השיעור מקבלים טקסט, כותבים אותו לצורך רישום בהכרה ומנהלים דיון בנושא. הופכים את הטקסט לכלים הניתנים ליישום ביום יום.
(מה שאני רושמת כאן הוא כמובן כעין וכאפס למה שקורה באמת בשיעורים: השיתוף, ההכלה, ההתרגשות, התובנות שמגיעים אליהם, דו השיח שמתפתח ביני לבין עצמי או ביני לבין החברות והמדריכה…)
וכמובן מקבלים "מלאכה". מלאכה זה שיעורים הניתנים כדי ליישם את החומר הלימודי, להוציא מהתיאוריה לפועל.
אז עשיתי "מלאכות" והשינויים לא איחרו לבוא. המרכיב הראשון שעבדתי עליו היה: כעס. הייתי אדם כעוס מאוד ואף פעם לא הבנתי מה מקור הכעס חשבתי כבר שאני אדם כזה "אימפולסיבית, לא מרוצה, פתיל קצר" וזה התבטא בהמון כעס (בעיקר צעקות) כלפיי בן הזוג וכלפיי הבנות שלי וגרם כמו שניתן לשער לנזקים במערכת היחסים עם הבעל, עם הבנות שלי ובעיקר עם עצמי שכן שנאתי את עצמי בכיעור הנפש הזה. לאט לאט בעבודה עדינה ועמוקה השלתי את הקליפות, זיהיתי את השורש, למדתי מה זה "להכיל" כעס. שאלתי מתוסכלת: "מה זה להכיל??? מה זה להכיל כעס?"
והמורה ברוגע ענתה: "את עכשיו כועסת? כן? או קיי. תקבלי את זה. את מסתכלת על כעס, לא שופטת את עצמך בכעסך, מקבלת את העובדה שכרגע יש בך כעס, לא בורחת לפיצויים ואז זה יעלה לשיא ומטבע הדברים ירד, יירגע ויצא מהמערכת" וכך פעם אחר פעם התנסיתי בלהכיל את עצמי בכעסי לצד כלים רבים שעזרו לי פרקטית מה לעשות, איך לשנות,
לפעמים הצלחתי, לפעמים לא וגם זה היה בסדר, לא שפטתי את עצמי, נתתי יותר משקל לטוב שבי, לבונה.
והשיא היה שבאחת השיחות עם בעלי הוא אמר לי: "את עברת בשנים האחרונות כזה שינוי גדול שזה לא יאומן!!!
זה כאילו את אדם אחר…אני לא חושב שאני הייתי מסוגל לעשות שינוי כזה..ועכשיו את!! את נותנת לי עצות איך להירגע?!!"
ואז הבנתי שהשינוי פשוט קרה…
ואפילו הבכורה שלי, בת תשע שהיא לא אוהבת שאני יוצאת מהבית כי היא רוצה אותי לעצמה אמרה לי: "אמא את הולכת היום לשיעור?" וכשעניתי שכן היא ענתה "יופי" וכששאלתי "למה" התשובה שלה הייתה: "כי כשאת הולכת לשיעורים האלה את יותר
רגועה !!! "
היריעה קצרה מלהכיל את השינוי שעברתי: מאדם כועס (אני כבר שכחתי שהייתי אדם כועס J) – לאדם רגוע יותר, מה לעשות בשעת כעס ואיך להפיג אותו. מאדם שלא יודע לדאוג לעצמו בכלל – למדתי לאהוב את עצמי, לדאוג לעצמי, להיות הספקית העיקרית של הצרכים שלי לעומת התלותיות שהייתה ומכאן כמובן כתוצאה באה גם שמחת החיים, אופטימיות שהשפיעה על כל הסובבים אותי. מאדם שלא מרוצה מכלום – למדתי הכרת הטוב וכך כל יום יש לי יותר על מה להודות…
ממערכת יחסים עם בעלי שיש בה המון שיפוטיות, ביקורת או במילים אחרות: ריבים מתישים למדתי איך לעבוד על עצמי, איך לשוחח איתו, לקבל אותו בחולשתו, לתת לו רגש במקום הילדי הפגוע שלו ולתת גם רגש לעצמי.
בחינוך של הבנות נהפכתי מאמא שכל הזמן טרודה בלהספיק לשטוף את הכלים, כביסה ולטפל בבית לאמא נוכחת (שוב..הכל ביחסי), ששמה יותר דגש על העיקר: בילוי וזמן איכות עם הבנות ולא על הטפל – ניקיון הבית בצורה אובססיבית.
היום, לאחר חמש שנות לימוד גם אם יש קשיים אני יכולה להם כי יש לי כבר את הכלים, יש לי גם כל פעם מחדש, כל שבוע את המקום הזה לפתוח את מה שמעיק על הלב, להתייעץ יש את המקום הזה שמכיל אותי, שמטעין אותי בדלק, שמצייד אותי בכלים וממלא אותי בכוח, תקווה ואין מצב שבעולם שאוותר על המקום הזה.
זה בשבילי הלימוד של ימימה.