כשאני צודק – אני אוחז
ככל שאני מרגיש צודק יותר, כך אני אוחז יותר.
במה אני אוחז? בהיותי צודק והשני לא. בלהסביר לכל מי שמעוניין לשמוע, עד כמה אני צודק.
מכירים את השיר של אתי אנקרי: "אז אני אמרתי לו, ואז הוא אמר לי, ואני אמרתי לו והוא אמר לי…"
כך זה נשמע. כך זה נראה.
ובינתיים, מה קורה מתחת לפני השטח כשאני שם בחוץ נסער ומסביר את צדקתי?
בינתיים שם בפנים אני פשוט מקבע ומטפח את עמדת מה שאנו קוראים לו "העומס".
העומס שדואג כל כך לשמור על מקומו בתוכי. הפעם הוא מתחפש לדמות של "הצודק".
והתוצאה: כשאני צודק, אז מה יש לדבר? אני כל כך צודק שלרגע אני לא ניגש לבדוק איך תרמתי ל"ריקוד הטנגו", שמתחולל לפני.
לא סתם נאמר צריך שניים ל"טנגו". כל פעם אני מזמין מישהו אחר לריקוד. ריקוד בזוגות לא יכול להתקיים אם אין בו שניים. הנטייה הטבעית היא לשכוח שגם לי יש מהלכים בהתרחשות.
מסתבר שלהיות צודק פשוט מקבע אותי באותה נקודה ולא מאפשר לי להתקדם בחיים ולאפשר לעצמי לצמוח ולהתפתח.
נזכור שיש בנו "מהות זוהרת", מאוזנת, אוהבת, מקבלת, חמה. "חלק אלוקה ממעל ממש". והמהות הזאת זה אני. ו"העומס" שלי זה בסך הכול מה שדבק בי במהלך חיי לצורכי הגנה. זה לא באמת אני.
וכשאני בטוב שבי אני מרגיש הכי נכון והכי במקום.