למה אני כל הזמן מאשימה את עצמי? מה יש לי שלא נותן לי באמת לסמוך ולשמח במה שיש? מה הספור של האשמה? כשהיא בוכה אני מבינה כמה כאב יש במערכת ואיזה רצון אמיתי יש בה לשחרר את עצמה מהכבלים האלו של האשמה. זה באמת לא קל…אני אומרת לה וגם לעצמי.
רגשות האשמה הם מנגנוני הגנה ביננו לבין המציאות, מנגנון כזה שבאמת שואף לשלמות והשלמה של המציאות אך בדרך של הפרזה.
הילדה יודעת לומר לעצמה ולמציאות, שאם משהו אשם (היא או אחרים) אז הכל בסדר! יש כתובת ויהיה גם תיקון של המציאות.
למה? כי זו אשליית השליטה
עוד למה? כי זה מקדם מהיר לשיפור.
הילדה לא יכולה לשאת מצבי ביניים / כאלו שעוד מעט יסתדרו
אלא זקוקה לפתרון מהיר ועצבני…העיקר להגיע לשלמות.
אני לומדת לכבד את המקום הזה בתוכי
כי אני יודעת שזה בא לחזק מקום מאד פגיע שקיים.
ואז אני שומעת את האפשרות האחרת להגיע להטבה ולהתחזק באמת.
ימימה מלמדת אותנו:
"אֵין אָשָׁם, יֵשׁ אַהֲבַת הַשְּׁלֵמוּת לְהַשְׁלָמָה"
כדי להגיע ל'שלמות' או למימוש הרצון אין צורך במנגנון ההגנה של ה'אשם'
אפשר בקשב לב, בכבוד למערכת האישית באהבה לעצמנו ולאחר לבקש את התיקון לפעול למענו.
ללא תנאי מראש או קצב מוכתב מראש לתיקון, מתוך קבלת המציאות ולא מתוך החסרה מעצמנו או מאחרים.
רושמת לעצמי את המשפט הבא לתזכורת ולמלאכה
"קֹדֶם כֹּל, לֹא לְהַאֲשִׁים.
פְּנִיָּה לָעֲשִׂיָּה הָאִישִׁית, לַתִּקּוּן הָאִישִׁי – כְּלֹא מַאֲשִׁימוֹת, כְּמַפְסִיקוֹת לְהַאֲשִׁים, וְאָז שִׁנּוּי"… | ימימה
במקום אשמה
לפנות מקום לעשיה האישית, להשלמה.
לפנות אנרגיה למה שחשוב באמת.
אז במקום אשמה אפשר לבקש את ההשלמה, את השלום בתוכנו, מעין 'ברית שלום', בתנועה ששואפת להשלמה, ההשלמה היא לא תוצאה סופית אלא מרחב עבודה והתקדמות. לכרות 'ברית שלום' עם עצמנו זה להסכים ביננו לביננו להיפרד מרגשות האשמה ולהביא באמת להשלמה בתוכנו ובמציאות.
לסכום כמה כלים מעשיים:
- קשב לב וכבוד למערכת האישית.
- אהבה לעצמנו ולאחר.
- פנייה לעשייה אישית במקום האשמה.
- קבלת המציאות כנקודת התחלה בטוחה להתפתחות, וממנה להתקדם.
- התקרבות ומחוייבות של 'ברית שלום' עם עצמנו.
רוצים ללמוד עוד על התקרבות והשלמה? להגיע לתדר מקבל ואוהב בחיים?
מוזמנו להצטרף לאחת מקבוצות הלימוד איתי בזום או פנים אל פנים.
דיצה שהם – 'שער הלב' לימודי ימימה.