כל כך הרבה שנים חיפשתי כלים לעולם הזה ולעולמי בתוך העולם הזה, ממש מגיל צעיר,
הרבה שנים התיאטרון היה לי איזה שהו שער פנימה וכלי לפגוש חלקים בתוכי, לתת להם מקום,
ובאמת מילדות התאפשר שם משהו שהיה שמור לבמה, איזה מפגש עם התקרבות, אור ומקום, חלקים חזקים,
אבל זה היה מתוחם אך לשם, לבמה, ובכל פעם ששבתי אל החיים הייתי פוגשת פער.
כשחקנית האפשרות לצאת מעצמי למחוזות אחרים דרך דמויות אחרות אפשרה לי קצת להניח למפגש עם עצמי ולמפגש עם עלילת חיי הפרטית ועם התפאורה והדמויות האמיתיות שמלוות את חיי,
פתאום מצאתי חופש והרבה ‘מותר לך’ שם על הבמה, מותר לך להיות.

אך בכל פעם כששבתי אל עצמי פגשתי את הסבך שהמתין לי פנימה ואת המורכבות והרבה דחייה מול כל הסבך והמורכבות הזו. ללכת פה בעולם היה לי לעיתים בלתי נסבל, כואב מדיי, מלא בבלבול ובטשטוש,
מלא בדימיונות ואשליות בין אמת ללא אמת, הרגשת אי סדר תמידית בפנים וכמו אין מקום ברור לשוב אליו בתוכי, בעולמי, בעולם.

הרבה שנים המשכתי לחפש בשדות שונים איזו שהיא אחדות פנימית לכל חלקי, איזה שהם כלים וסדר ובהירות,
חיפשתי איזון ויציבות מול אור גדול שפגשתי ומול חשיכה גדולה, מול עליות גבוהות וירידות תהומיות,
חיפשתי מקום לשוב אליו כמו בית.

והתנסויות בסדנה כזו וסדנה אחרת ושיטה כזו וכזו שרק תאפשר לי להיפטר מהקיים בתוכי ולהשתנות סוף סוף,
אגב שנים אחרי גיליתי ממש כמו בסיפור האלכימאי או בסיפור האוצר מתחת לגשר של רבי נחמן, שהמכון של ימימה שכן ממש 5 דקות מביתי שבהרצלייה וכל הימים האלה כנערה של חיפוש, המתין לי בעצם משהו לגלות ממש בקרבתי, אך אי אפשר באמת לדחוק את השעה והכל בזמן הנכון ובמקום הנכון ובסדר הנסתר והמופתי של הדברים, לקח לי סיבוב שלם עד שמצאתי את אוצר הלימוד.

והחיפש המתמיד הזה אחר מזור המשיך ללוות את חיי תוך נסיונות למצוא זוגיות ואז תוך נסיונות להיכנס להריון, תוך נסיונות לפרנס ונסיונות להצליח במקצוע, תוך נסיונות לרכוש חברים, תוך נסיונות לשבת בארוחת שישי עם משפחתי, תוך נסיונות לפגוש בפשטות את אימי או את אבי או את אחיותי משהו כל כך סוער וכואב ומטושטש ליווה את כל נסיונותי אלו .

יום אחד שכנה סיפרה לי שהיא התחילה ללכת ללימודי ימימה, זה היה תוך תהליך שלה של חזרה בתשובה וזה היה נראה לי רחוק ממני שנות אור, אח”כ שכנה אחרת סיפרה לי שהיא לומדת (בכל זאת פרדס חנה …) וכבר חיברה את זה יותר לפשטות של החיים ואל הקרקע, לא הייתי פתוחה לשמוע עדיין בכלל, אבל כנראה זרע ועוד זרע איפשרו את ההקשבה הזו כשישבתי אצל אמא של אחד החברים ששיתפה אותי באיזו תוצאה פשוטה ובהירה מתוך הלימוד בתוך החיים ופתאום הבנתי שזה מה שאני רוצה,כזה, קיבלתי טלפון של מורה.
ערב, מחברת, נשים יושבות יחד ואני מתחילה לפגוש מילים, מילים חדשות, לרשום בתוכי מילים חדשות וחמות, שפה חדשה אך גם מוכרת מאוד לפנימיותי והיא משקה אותי ואת החיסרון הצמא שלי ואני רוצה עוד מזה וממשיכה להשקות וזה מתחיל לעורר בי מעיין פנימי שהיה כל כך יבש או רק חסום וכעת מתחילה נביעה מתוקה כזו של התקרבות פנימה של שער נפתח אלי ואל החיים, דק ועדין, אבן ועוד אבן ועוד מדרגה בסולם ההתקרבות אלי נבנה וממשיך להבנות יום יום מבעד למפגש שלי עם החומר של ימימה, עם הרצון המתעורר ללימוד, להיות לומדת כאן בעולם, והנה נבנות עוד מדרגות לעוד הבנה והן מעמיקות בתוכי פנימה והן בכלל לא שייכות להשתנות כמו שחשבתי, הן שייכות לגילוי הקיים והן עולות ומעמיקות את הקשר ביני לביני פנימה.

אחרי שנים של לימוד התחלתי להעביר את המעיין היקר הזה הלאה.