עבודת דוקטורט בהנחיית פרופ' עפרה מייזלס ופרופ' מריאנה רוח-מדבר שפירא. תקציר- החשיבה ההכרתית ('ימימה'), תורתה של ימימה אביטל, הוא תחום שכמעט לא נחקר, וספרות המחקר עליו מצומצמת מאוד. מלבד העבודה הנוכחית לא נעשה מחקר מקיף שחקר את כתבי החשיבה ההכרתית וחילץ מתוכם את רעיונותיהם. כמו-כן לא נעשה ניסיון לנסח את התפיסה הפסיכותרפית שניתן לגזור מרעיונות החשיבה ההכרתית באופן מקיף. מחקר זה בא למלא חוסר זה, ומטרתו - לנסח תיאוריה פסיכותרפית המתבססת על מחקר מקיף של כתבי החשיבה ההכרתית (תורה המגדירה עצמה כלימוד ולא כטיפול). במחקר זה אין כוונה לנסח תיאוריה של ימימה אביטל, כי אם תיאוריה המתבססת על כתבי החשיבה ההכרתית, תורתה של אביטל.

במחקר המקיף הנוכחי, כתבי החשיבה ההכרתית נותחו בהתייחס לארבע שאלות – (1) מהו טבע האדם; (2) מה הם הקשיים הנפשיים של האדם; (3) מהו השינוי הרצוי; (4) איך מגיעים לשינוי הרצוי. שאלות אלה התבססו על השאלות המרכזיות שנמצאו בספרות המחקר כמאפיינות תיאוריות פסיכותרפיות.

שני אתגרים משמעותיים של המחקר היו ההיקף הגדול לאין שיעור של כתבי החשיבה ההכרתית, הפזורים באלפי מחברות לומדים באופן לא מאורגן, והקושי לחלץ באופן מדויק ובהיר רעיונות מטקסט עם תחביר בעל אופי עמום בכוונת מכוון, המזמין את הקורא לפרשנות אישית בלתי אמצעית, ומתאפיין במושגים בעלי משמעות ייחודית. כמענה לאתגרים אלו, ננקט תהליך הדרגתי ומורכב של איתור בדרכים מגוונות של הכתבים, כולל כאלו שפורסמו והשוואתם ובחינתם אל מול מאגרים נוספים של הכתבים, כך שבסך הכל אובייקט המחקר כלל היקף רב של 850,000 מילים מכתבי החשיבה ההכרתית. כתבים אלו נותחו בשיטת מחקר פרשנית הרמנויטית שכוללת תהליך רב שלבי, רחב ועמוק, שנע בין ניתוח אינדוקטיבי לניתוח דדוקטיבי, בתנועה שחזרה על עצמה באופן מעגלי וספירלי. הניתוח החל באופן אינדוקטיבי דקדקני אך פתוח וגמיש שאיפשר יצירה של מילון מונחים והמשגתם. בהמשך התווסף ניתוח דדוקטיבי בהקשר לשאלות המחקר הספציפיות, שבמסגרתו התקיים תהליך ספירלי ובדיקה מחודשת של המושגים שכללה גם היעזרות בפרספקטיבות של אחרים – מורים של תורת ימימה וחוקרים שאינם בקיאים בתחום זה. תהליך זה הסתיים כשהתקבלו תשובות קוהרנטית לארבע השאלות, שהרכיבו יחד תיאוריה פסיכותרפית שחולצה מתוך כתבי החשיבה ההכרתית.

התיאוריה הפסיכותרפית שהתקבלה מממצאי המחקר מבוססת על תפיסה טבע אדם (שאלת מחקר 1) דיכוטומית המפרידה בין שני חלקים באדם - 'המהות הטובה' וה'עומס'. המילה 'טוב' בהקשר של 'המהות הטובה', שונה מהמשמעות הרגילה שלה, המציינת מדידת ערך, כשיפוט של מדרג בין טוב ורע, של טוב יותר וטוב פחות. ה'טוב' בתורת ימימה הוא 'טוב' במובן רדיקלי, מוחלט וניצחי, העומד בפני עצמו, לא כהיפך של 'רע'. המהות של האדם היא טובה באופן מוחלט, וקיימת בכל אדם מלידתו, כניצוץ של אור המאיר מעצמו לכל אורך חייו, באופן שאינו תלוי בדבר. היא אינה פוטנציאל שתלוי בדבר מה כדי להתגשם. זו מהות רוחנית שאדם יכול להרגיש בליבו בכל רגע. זוהי תחושה של רגש חם, של מלאות, וחיות. תחושה זו, בה האדם מרגיש (כלומר, זוהי תחושה, חוויה, ולא רק ידיעה יבשה) את מהותו הטובה, היא הדבר אותו האדם מבקש כל חייו, וכמיהה זו היא מקור ההנעה שלו. החלק האחר, ה'עומס', מורכב ממרכיבי נפש 'מיותרים לקיום', אמונות מחלישות ולא נכונות של האדם, שהוא נושא אותן מילדות, "היועצים הלא טובים" בשפתה של אביטל.

המצב האנושי הוא כזה שהחלק ה'טוב' שבאדם מכוסה בפניו עוד מילדותו המוקדמת, ומשום כך חווייתו של האדם נוטה להיות כזו כאילו ה'טוב' חסר. רק בבגרותו המערכת של האדם מתפתחת למצב בו הוא יכול להכיר את 'המהות הטובה' שלו. מרכיבי ה'עומס' הם למעשה הגנות ופיצויים שאדם צורך, ברגעים בהם הוא אינו מרגיש את מהותו הטובה.

 בבגרותו האדם יכול להיות באחד משני מצבים הכרתיים –

(1)    מצב 'עומס' (נקרא גם זמן 'ילד.ה'). זהו מצב של שכחה, בו האדם אינו בהכרה למהותו הטובה, והוא מזהה את עצמו בטעות עם האמונות הלא נכונות של ה'עומס'. במצב זה האדם ניצב מול העולם כילד מול הוריו. הוא נמצא בתפיסה אשלייתית שמעוותת את ראייתו, שמיעתו והבנתו את המתרחש. מצב הכרתי זה מתאפיין במצב רגשי של עליות וירידות, מאבק פנימי וחוסר שקט, הבא לידי ביטוי בתחושות כמו כעס, יהירות, אשמה, הצטדקות, פחד ועוד.

(2)    מצב 'לומד.ת' (נקרא גם זמן 'לומד.ת'). זהו מצב בו האדם ער ומכיר את שני חלקיו, 'המהות הטובה' וה'עומס'. במצב זה האדם מזוהה עם המהות הטובה שבו, ומזהה את ה'עומס' כחלק לא מהותי הקיים בו. המצב הרגשי המאפיין את מצב 'לומד.ת' אינו מהסוג של אקסטזה או הארה, אלא מתאפיין בשקט ושמחה. כשאדם נמצא במצב 'לומד.ת' הוא חש קבלה עצמית, מלאות, שייכות, משמעות וחיות. התחושה של רגש טוב וחם כלפי עצמו זמינה לו, וכך גם כלפי הסובב אותו.

קשייו הנפשיים של האדם (שאלת מחקר 2) מקורם בנטייה טבעית הקיימת באדם בבגרותו לשכחת מהותו הטובה, לצד נטייה להיות מזוהה עם האמונות המחלישות של ה'עומס', ועם החוויה כאילו ה'טוב' שבו חסר.

השינוי הרצוי (שאלת מחקר 3) הוא תהליך התפתחות ההכרה של האדם במהות הטובה שקיימת בו. זהו שינוי של מצב הכרתי ממצב 'ילד.ה' למצב 'לומד.ת', בו האדם מתקרב להכיר את פנימיותו על שני חלקיה, ומתקרב אל חום ליבו יותר ויותר. זהו אינו שינוי של האדם, כי אם שינוי של המבט שלו על עצמו. זהו מעבר ממבט של מצב 'ילד.ה' הרואה דרך התפיסה האשלייתית של ה'עומס', למבט מעיני ה'לומד.ת' המזהה את מהותו כטובה ללא תנאי, ואת מרכיבי ה'עומס' כחלק נפרד ממנו שאינו מהותי לו, כשוליים, זמניים, ומכילים טעות תפיסתית.

הדרך להגיע לשינוי ההכרתי הזה (שאלת מחקר 4) נוצרה על ידי הבנה אישית שמיושמת במציאות ובסופה תוצאה. תהליך זה מבוסס ראשית על ידע אודות המבנה הדיכוטומי של האדם. כשהידע הזה הופך להיות מחובר לחייו האישיים של האדם, והאדם מרגיש אותו בליבו, זה הרגע בו נוצרת הבנה אישית. מרכז ההבנה היא הכרת מהותו הטובה של האדם הקיימת בו וזיהוי ה'עומס' כנפרד ממנה. ההבנה האישית היא כלי, והיא מיושמת בחיי היומיום של האדם. עצם ההתקרבות של האדם למהותו בפרט ולמערכת הנפשית הדואלית שלו ככלל, היא מטרת העל. התוצאות (מצב רגשי של איזון, שקט ושמחה, רגש טוב וחם, ועוד) מתרחשות מעצמן מעצם ההתקרבות של האדם למהותו הפנימית.

כמו כל מחקר פרשני, סביר שנקודת המבט של החוקרת השפיעה על ממצאי המחקר ואופן הצגתם. בהקשר זה חשוב לסייג ולהדגיש כי התיאוריה שנפרסת לאורך הממצאים אינה תיאוריה פסיכותרפית שימימה אביטל ניסחה או התכוונה אליה, אלא היא תוצר של מהלך פרשני של הטקסט. בנוסף, לימוד החשיבה ההכרתית, כשמו כן הוא, הינו לימוד. הוא אינו תחום טיפולי ואינו נמצא בשדה הפסיכותרפי. מכאן, שניסוח תיאוריה פסיכותרפית בהשראת כתביו הינה הרחבה פרשנית. סייג נוסף שיש להדגיש, הוא התמקדות המחקר בתיאוריה הפסיכותרפית שניתן לגזור מכתבי החשיבה ההכרתית. חקירת ההיבט היישומי של המעשה הטיפולי של התיאוריה הפסיכותרפית בהשראת תורת ימימה, הלכה למעשה, חורגת מגבולות מחקר זה, ונותרה למחקר המשך.

עם זאת, התיאוריה הפסיכותרפית שצמחה מתוך תהליך המחקר מציעה פרספקטיבה ייחודית בעלת השלכות על המעשה הטיפולי ואופיו. להלן כמה מרכזיות שבהן:

·       המטופל 'טוב' באופן מהותי: עולה כאן תפיסה טיפולית הרואה את המטופל כ'טוב' באופן מהותי שאינו תלוי בדבר, לא בהיסטוריה המשפחתית שלו, לא בסביבתו ולא בקשיים איתם הוא מתמודד.

·       ממד רוחני: התהליך הטיפולי בהשראת הפרספקטיבה הימימאית הוא תהליך טיפולי בעל ממד רוחני, במובן שהמטופל מזוהה עם חלק נצחי שקיים בו.

·       יחסים טיפוליים לא היררכיים: היחסים הטיפוליים הם נטולי היררכיה של 'טוב'. המטפל והמטופל 'טובים' באופן מוחלט ושלם. אין מישהו מהם שהוא 'טוב' יותר או 'טוב' פחות.

·       עמדת המטפל: בדומה למצב 'לומד.ת', נקודת המבט של המטפל מאפשרת לו לראות את שני חלקיו של המטופל – את מהותו הטובה ואת מרכיבי ה'עומס' כהגנות בעלות תוכן לא אמיתי שהמטופל צורך כל עוד אין לו אפשרות אחרת.

·       גישה לא-פתולוגית לרגשות שליליים: בטיפול מפרספקטיבה זו הרגשות השליליים אינם מגדירים את המטופל, ואינם נתפסים כפתולוגיים בהכרח, אלא כפיצוי זמני שהמטופל צורך, כל עוד אין לו מענה אחר לריק הקיים בליבו, ברגעים בהם נשכחת ממנו מהותו הטובה.

·       הרגש קודם למציאות: הקשיים הרגשיים והרגשות השליליים מובנים כהרגשה (בשונה מעובדה), הנושאת טעות תפיסתית של המטופל כלפי עצמו, כאילו ה'טוב' שבו חסר. מוצעת כאן תפיסה טיפולית לא שגרתית בה הרגש קודם למציאות, בטענה כי טעות תפיסתית זו, אותה אמונה מחלישה, מרכיב של ה'עומס' שנרשם בו מילדותו, נמצא בו עוד לפני ההתרחשות במציאות שכביכול גרמה לרגש.

·       מטרת הטיפול: המטרה הטיפולית מפרספקטיבה זו אינה שינוי האדם, אלא שינוי ההסתכלות של האדם על עצמו למבט המכיר את מהותו הטובה. מבט זה מאפשר קבלה עצמית ללא תנאי, ורגש טוב של האדם כלפי עצמו וכלפי סובביו.

אם כן, התיאוריה הפסיכותרפית בהשראת תורת ימימה שנוסחה מתוך ממצאי המחקר היא בעלת פוטנציאל יישומי בשדה הפסיכותרפי באשר הוא, כהרחבה והעשרה של תפיסתם של מטפלים וכבסיס להתערבויות טיפוליות. יש ביכולתה לתרום נקודות מבט חדשות על המעשה הטיפולי ומטרותיו, הן תיאורטית והן יישומית. שדות משיקים כמו שדה החינוך והיעוץ, יכולים אף הם להיתרם מנקודות מבט אלו.