כמה טוב כבר קיים בחיי, ואני פשוט לא עוצר לראות אותו?
בתוך המרוץ של החיים, בתוך החדשות, הדאגות והעומס, קל מאוד להתרגל לראות בעיקר את מה שחסר. מה שלא עובד.
מה שכואב. מה שעוד לא הסתדר. זה כל כך אנושי.
יש בנו חלק שמנסה להגן, לשלוט, להבין, ולכן הוא מחפש כל הזמן מה צריך לתקן.
אבל בתוך כל הרעש הזה, יש אמת שקטה ועדינה: הטוב כבר נמצא כאן. הוא לא תמיד בולט.
הוא לא מושך תשומת לב. הוא לא צועק.
הוא נמצא ברגעים הקטנים:
במבט של אדם קרוב, בנשימה עמוקה,צברגע של שקט, בתחושת חיבור פשוטה לחיים.
ולפעמים, הוא שם כל הזמן,
ורק אנחנו לא פנויים לראות אותו.
כאשר ההכרה שלנו ממוקדת רק במה שחסר, החיים נחווים כחסרים, גם כשיש בהם הרבה טוב. אבל ברגע קטן אחד של עצירה, כאשר אנחנו מסכימים להפנות את המבט למה שכן קיים, משהו בתוכנו מתרכך. לא כי הבעיה נעלמה, אלא כי התמונה התרחבה.
זה לא לברוח מהקושי. זה לא להתעלם ממה שכואב. זו היכולת להחזיק גם וגם: גם את הכאב, וגם את הטוב. גם את החסר, וגם את מה שכבר שלם. ובתוך המקום הזה, נפתח מרחב של חופש.
בחופש הזה אנחנו כבר לא רק מגיבים למה שאין, אלא מתחילים לפגוש את החיים מתוך נוכחות, רכות והכרה.
הטוב לא מחכה בעתיד.
הוא לא תלוי בכך שהכול יסתדר.מהוא כבר כאן, ברגע הזה.
השאלה היא לא אם הוא קיים, אלא אם אנחנו מסכימים לראות אותו. וכאשר המבט משתנה, משהו עמוק בחיים שלנו משתנה יחד איתו.
שאלה להתבוננות:
איפה בחיי יש כבר טוב, שמבקש ממני רק דבר אחד:
שאסכים לעצור לרגע… ולראות אותו?