בלימוד ימימה מדגישה הרבה את הכח של ה 'הֶמְשֵׁכִיּוּת', להיות ממשיכה בדרכך…
"דְּעִי לָקוּם, לְהִתְנַעֵר וְלִהְיוֹת מַמְשִׁיכָה לְדִיּוּקֵךְ. חִזְרִי לִשְׂמֹחַ". דעי לקום – זוהי מיומנות לדעת לקום, לסמוך על תנועת החזרה למקום האישי, לזקוף קומה ולהמשיך לצעוד, ולבקש את הדיוק בתוכך.
כי העיקר בלימוד איננו מניעת הירידות או העומסים, העיקר הינו היכולת להיות מַמְשִׁיכָה לדיוק, תנועה של זרימה בין החלקים, אמון שאפשר להמשיך ולמשוך את הטוב הנמשך.
זו תנועת נפש של אמון בטוב הנמשך, גם אם נעצר או התכסה ממופע של עומס. הרי הירידות הם סימן של פעימות חיים, אין מה להאבק בהם או בעצמנו בזמן ירידה: "קַבָּלַת הַיְּרִידוֹת מִפְּנֵי שֶׁזּוּ תְּנוּעָה תְּמִידִית שֶׁל חַיִּים וְכוֹחָם, יֵשׁ יְרִידָה שֶׁנִּגְרֶמֶת ע"י הַלּוֹמֶדֶת כַּאֲשֶׁר הִיא נֶאֱבֶקֶת בְּמָה שֶׁמּוֹרִיד אוֹתָהּ לְאוֹתוֹ רֶגַע"…
קבלת הירידה תאפשר להמשיך את האנרגיה הזו לעליה, להמשכיות התנועה.
המשכיות עבורי קשורה בהתמדה, בתנועה טבעית של זרימה והתקדמות, יש בה את היכולת למצא כח בהתמדה מול המאבקים התמידיים של העומס, זו תזכורת לא להשתכנע מהמאבק שהעומס מזמן אלא בדיוק ההפך.
"תמשיכי פשוט תמשיכי", אני מדמיינת את ימימה זצ"ל מניחה לי יד על הכתף ופשוט מכוונת ומנחמת, דעי לקום…תמשיכי…תזכרי מה העיקר.
***
השעור האחרון שימימה זצ"ל נתנה היה ביום השואה, היא נפטרה באותה שנה בכ"ה באייר.
בחלק הזה היא מכוונת עמוק להבנת צער מפרידה או צער במציאות וכמובן צער בזיכרון הקולקטיבי.
לאחר הצפירה, ימימה כמו מבקשת את הלומדות לשוב אל תדר הצמיחה, לסמוך על הכח להמשיך את הטוב, עם הצער והכאב העצוב בלב.
"נָכוֹן כּוֹאֵב, אֲבָל בְּהָבְנֶה מְאוֹד מַעֲמִיקָה אֲסוּרָה הָעַצְבוּת כִּי הִיא מִקְּלִפַּת הֶהָפוּךְ. זֶה כּוֹאֵב וְצָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר, אָז לְהַמְשִׁיךְ, לְהַמְשִׁיךְ, לְהַמְשִׁיךְ. אֲפִלּוּ הָיָה עָצוּב וְזִכְרוֹן חָזָק שֶׁל חֵלֶק מֵעַמֵּנוּ וְיַחַד עִם זֶה לֹא נֶעֱצָרִים. לְהַמְשִׁיךְ, לְהַמְשִׁיךְ הַמְּלָאכָה. לֹא נֶעֱצָרוֹת וּלְהַמְשִׁיךְ הַמְּלָאכָה".
העצבות אסורה, כי היא שייכת לעומס, זהו לא עצב רגיל או כאב לב, אלא ייאוש וירידה.
בשפה של הילדה מאורע קשה צובע את כל המציאות, ואם יש נקודת כאב אז דרכה חווים את כל המציאות. זה שייך לעומס, למחשבה של ניגודים שצריך להכריע בינהם.
על כן ימימה קוראת לנו לא להעצר בפני עצב אלא לבנות כלים להיות לידו, להתחזק מתוך אמון בצמיחה ובחוקיות הצמיחה, יחד עם הזכרון הקשה בונים התחדשות.
ממשיכים את ההווה בטוב המתאפשר.
…
"כּוֹאֵב- זֶה רָשׁוּם לָעַד וּלְיַד נְקֻדַּת הַכְּאֵב הַנִּזְכֶּרֶת , אוֹתוֹ זְמַן אֲמוּרָה מְלָאכָה לְהִמָּשֵׁךְ מִתּוֹךְ הֲבָנָה מְאֹד מַעֲמִיקָה. גַּם בִּגְלַל מָה שֶׁקָּרָה וּבִגְלַל מָה שֶׁלְּפָנֵינוּ, אִי אֶפְשָׁר לְהִתָּקַע רַק בִּפְנֵי הֶעָבָר, הֲרֵי יֵשׁ הוֹוֶה וְיֵשׁ גַּם מָחָר, מַסְכִּימוֹת?
ההמשכיות מתאפשרת בעזרת כלי ההפרדה והתיחום בתוך הכאב והזיכרון (והגעגוע) שישנו, ימימה מלמדת אותנו כלי משמעותי של נשיאת הכאב "ליד נקודת הכאב הנזכרת", ליד הכאב ישנה המשכיות.
היכולת להמשיך היא מתוך מה שקרה ולא למרות מה שקרה.
היא למענו, למען ההווה ולמען ההמשכיות.
מה זה עבורך להיות "ליד נקודת הכאב הנזכרת"? כדאי לרשום את זה.
זה נכון גם ליד האכזבה…ליד הספק… או ליד הירידה…, ליד הבדידות… ועוד.
"ליד הכאב" – זה כמו לתת יד, להיות שם כנושאת את הכאב בחיבור, בחיבוק ובחום, לתת לעצמך יד מנחמת, ועם זאת את נשארת על מקומך, לא מתערבבת או נשטפת, מתבלבלת. את ממשיכה חיים.