בפרשת משפטים מעבירים את התורה הגדולה מ'עשרת הדברות' אל הפרטים הקטנים, התורה הגדולה והמפגש המטלטל והישיר עם הקב"ה עוברים לפסים מעשיים ואנושיים, דרך ההתקדמות האנושית בשדה החיים, כי הדרך אל הגבהים מתחילה בקרקע המציאות, צעד אחר צעד.
בחלק שניתן בכ"ב שבט תשנ"ד ימימה מדברת אל לומדת ומכוונת אותה לקרקע המציאות: "אַתְּ הוֹגָה עַל מָקוֹם, עַל הַחִבּוּר, עַל הַדִּיּוּק, אָז אַתְּ מְבַטֶּלֶת בְּאוֹתוֹ זְמַן אֶת הָאֱנוֹשִׁי שֶׁבַּהַגָּעָה" לאותה לומדת היו שאיפות גבוהות, היא רצתה לתקן מהר ולהגיע לרוחניות גבוהה מהר מהר וימימה עונה לה בפשטות, שכשראשה גבוה מדי בשמיים אז היא מבטלת את האנושי שבהגעה.
מה הכוונה? הלומדת שכחה את החיבור לקרקע, הרצון 'להגיע כבר' לא אפשר לה להיות קרובה לעצמה ולהתקדם לאט, בצעדים הנכונים שהיתה זקוקה להם.
ימימה מכוונת את הלומדת להכיר את מסלול ההתפתחות שלה ולראות בו ציר כח שמצמיח "אַתְּ רוֹצָה פֵּרוֹת, צַמֶּרֶת, לִפְנֵי זְקִיפוּת קוֹמָה. שָׁרָשַׁיִךְ הַמִּתְעוֹרְרִים שֶׁיִּתְּנוּ לְעַצְמָם לִהְיוֹת נְטוּעִים עַל מְקוֹמֵךְ עַל הַקַּרְקַע… כִּי אִם תִּהְיִי עַל מְקוֹמֵךְ תּוּכְלִי לְהִתְחַזֵּק בְּפַשְׁטוּת. תַּעֲשִׂי אֶת הַסֵּדֶר הַנָּכוֹן, כִּי אַתְּ רוֹצָה פֵּרוֹת בַּצַּמֶּרֶת. תֵּדְעִי לְהַתְחִיל בָּא'-ב', תֵּרְדִי, כְּדֵי שֶׁתּוּכְלִי לַעֲלוֹת".
מצוות מעשיות כמו דיני מסחר ומשפט הוגנים וכבוד במשפחה ובחברה מתרגמות את הרעיון הרוחני הגבוה לכלים מעשיים שכל אחד יכול להכיל ולהגיע אל הגבהים, כך גם התרגולים היומיומיים בלימוד ובמלאכות, הדיוקים הקטנים שמתחילים ב א'-ב' והאיזונים הדקים.
בלימוד מודגש שתהליכים טובים נתמכים בצעדים מדודים וקשובים לתהליך.
ימימה ספרה שפעם הגיעה למכון לומדת שהייתה 'רוטנת מבפנים' ובאה ועשתה בלגן ודאגה שכולן ידעו שקשה לה…מערבבת את כולם. ימימה ביקשה ממנה שתצא מהשיעור כי היא מפריעה והלומדת יצאה בבכי ובטריקת דלת. לאחר זמן אותה הלומדת חזרה לשעורים וימימה קראה לה בנוכחות כולם ואמרה לה את המשפט היקר הזה: "אמרתי לה כי טרקת את הדלת במכון ('מכון מעיין' שם התקיימו השעורים) כפי שטרקת בבית הורים וברחת. אמרתי לה קומי תטרקי עכשיו אם את צריכה. קומי ותטרקי אם זה מרגיע אותך. את היית חייבת לעשות את זה כדי לשחרר". ימימה ראתה את 'האנושי שבהגעה', היא הבינה שלאותה לומדת יש דרך לעבור וכיבדה אותה, 'קומי תטרקי אם את צריכה' כדי לשחרר מתח, כדי להרגע ולהיות פנויה ללימוד. ימימה הבינה שזה היה דפוס ההתגוננות של הלומדת הזו ואי אפשר להשתחרר ממנו כל כך בקלות.
הכבוד לתהליך האישי הוא מפתח בתהליך התפתחות וצמיחה, לדעת להתחיל בא'-ב' זה לכבד את המדרגה שבה כל אחד נמצא ומשם להתפתח בביטחון ובקצב שנדרש לכל אחד.
בחלק אחר לשבט ימימה מלמדת שהתנאי לצמיחה טובה ויציבה הוא 'רצון בלי הפרזה' "הַפְרָזָה בָּרָצוֹן אֵינָהּ מְאַפְשֶׁרֶת צְמִיחָה נִשְׁמֶרֶת. הַפְרָזָה בָּרָצוֹן מוֹלִידָה הַחְסָרָה. כְּשֶׁיֵּשׁ הַפְרָזָה בָּרָצוֹן אֵין חִבּוּר לְמָה שֶׁמִּתְאַפְשֵׁר בְּאוֹתוֹ זְמַן, וְשָׁם יֵשׁ טָעוּיוֹת" הטעויות שימימה מדברת עליהם אינן טעויות של עשיה אלא טעויות כלפי הערך העצמי.
כשיש תהליך מיטיב של צמיחה והתפתחות, כמו התפתחות מקצועית או אימוץ אורח חיים בריא חשוב להקשיב ל'אנושי שבהגעה' – מה הרצון ומה היכולת, ממקום שמכבד את ההתפתחות ועל כן קשוב לקצב וליכולת בכל שלב. אין מה להציב רף גבוה מדי או קצב / זמן לא מחובר כי זה יביא למאמץ ולשברי מאמץ ולטעות כלפי הערך העצמי בתהליך.
ימימה מלמדת אותנו לסמוך "על האנושי שבהגעה"
לא להאיץ בצמיחה, או לחסום אותה בגלל פחד מסויים, לא לבקש מקום שלא שייך לנו באמיתי ולא להיסחף לקצוות.