"לִיבֵּךְ יִהְיֶה לָךְ מָקוֹם"
על 'מלאכת מחשבת' בלימוד – כתיבת מלאכה כבניית משכן פנימי:
בפרשה כתוב: "וַיָּבֹ֕אוּ כָּל־אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂא֣וֹ לִבּ֑וֹ וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נָֽדְבָ֨ה רוּח֜וֹ אֹת֗וֹ הֵ֠בִ֠יאוּ אֶת־תְּרוּמַ֨ת ה' לִמְלֶ֨אכֶת אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּלְכָל־עֲבֹ֣דָת֔וֹ"…מלאכת המשכן מתחילה מתנועה של חיבור פנימה, אל המשאבים שיש לכל אחד מתוכו. ליבו ורוחו מכוונים אותו להתחבר למימד הגבוה ביותר, למימד של 'אוהל מועד'.
אוהל מועד – מדוע נקרא 'מועד'? כי המוקד הוא המלאכה לבנות מקום של ועד = מפגש.
מדהים שהתנועה מתחילה מהלב "כל איש אשר נשאו ליבו" – הרי לא היו שם אומנים שילמדו את המלאכה אלא שתנועת היצירה קראה למי 'שנשאו לבבו' – כנביעה פנימית, באמון עמוק במערכת האישית.
כך גם קוראת לכל מי ש"נדבה רוחו אותו" – הרוח הפנימית של כל אחד מעודדת אותו להביא את עצמו, כמו שהוא למלאכת אוהל מועד – כי המוקד הוא המלאכה לבנות מקום משותף של ועד – מפגש.
בַּלִּמּוּד מתקיים ועד ומפגש בין הלומדים ובראשית ועד ומפגש של האדם עם ליבו, הלימוד והתרגול הוא דרך כתיבה וכתיבת מלאכה וכך ימימה זצ"ל מלמדת כבר מההתחלה: "הַלִּמּוּד נַעֲשָׂה דֶּרֶךְ הַקֶּשֶׁר עִם הַמִּילָה בַּעֲבוֹדָה בְּנוּיָה עַל קֶשֶׁר שֶׁל נֹעַם עִם הַחֵלֶק הַנִּתָּן. כַּאֲשֶׁר עֶצֶם הַכְּתִיבָה יוֹצֶרֶת אֶת הַקֶּשֶׁר בּוֹנָה הִתְקָרְבוּת עִם הַפְּנִימִיּוּת"…
לא סתם נקראת הכתיבה האישית וההדהוד הפנימי "מלאכה" – מלאכת מחשבת ממש כמו בניית המשכן. בכתיבת המלאכה, נמצא לעצמנו מקום בו נפגוש את נשיאת הלב ואת הרוח הנדיבה שלנו, נפגוש גם את ה"ניתן" – את המציאות שקורית לנו וקוראת לנו במבט עמוק ונקי ונמצא בו הבנות משמעותיות לחיים שלנו.
הרי רישומי ה'עומס' מילדות החלו מתחושת 'אין מקום' או ש"אין שייכות' כפי שהילדה רצתה (זה ממש ענין של פרשנות אישית כמובן) העומס נרשם גם במצב בו הילדה למדה להתנגד לעצמה כאשר לא קיבלה אישור. קצת כמו הפנמה של התחושה שקיבלה מבחוץ מעין "אם חסר לי אז אני כנראה חסרה". דפוסים אלו מתפתחים בנו עם השנים עד לאפשרות לזהות ולבחור אחרת.
צעד חשוב בדרך הזו עובר דרך החזרת האמון בקול הפנימי ובקבלה העצמית ללא תנאי: "קַבָּלַת הַמַּחְשָׁבָה הָאִישִׁית מְאַפְשֶׁרֶת בִּטָּחוֹן", בשפה של ימימה זו 'נתינה' לעצמנו, על ידי חיזוק בניית השייכות והמקום האישי והפחתת התלות שמרכיבים אלו יגיעו מבחוץ. מלאכת הלימוד היא לשוב ולהיות המקום המגדל והמקבל עבור עצמנו.
המלאכה וכתיבתה היא ממש 'משכן' – אוהל מועד עבור עצמנו. ממש כמו במלאכת המשכן בה יש מרחב של סליחה וכפרה ויש גם מרחב של הודיה וצווי להדלקת האור הפנימי התמידי במנורה – כך גם בכתיבת המלאכה כל המרכיבים הללו מתקיימים.
"כְּתִיבָה זוּ נְתִינָה לְעַצְמֵךְ
מְאַפְשֶׁרֶת לְנַקּוֹת אֶת הַמְּיֻתָּר, הַיָּהִיר – הַמְּיֻתָּר שֶׁהָיָה קֹדֶם נָחוּץ…
(כְּתִיבָה) כְּדֵי לְשַׁחְרֵר אֶת כָּל זֶה.
הֲבָנַת הַהִתְקָרְבוּת לְעַצְמָהּ – הַמָּקוֹם – קָשׁוּר לְרַעְיוֹן הַתְּחוּם שֶׁאֵינוֹ מֻתְנָה בְּאַחֵר"
התבונה האישית, הדבור הפנימי, התשובות מתוכך יתבהרו לך מעצם נתינת המקום להקשבת הלב.
כשנמצאים במרחב לא תלוי באישור או בקול אחר שיודע כביכול טוב ממך – המערכת האישית האינטואיטיבית יודעת לדבר את עצמה אם רק נקשיב.
בכתיבת המלאכה יש מפגש שבו כל אחד בהתקרבות לעצמו, בעיניים טובות מנקה וסולח, מודה על כל הטוב ופוגש את הכוחות האישיים.
בכתיבת המלאכה יש גם ניקוי המיותר שכבר איננו נצרך כ'מחזק מדומה' – הרי מעצם המבט החוזר על הסיטואציה, דרך עיניים של טוב וחום הלב ניתן לראות איך מצד אחד אנחנו כבר לא זקוקים ל'מחזק המדומה' ומצד שני יודעים להעריך את ההתחזקות שהיתה גם דרך העומס. להעריך ולהפרד לשלום.
בכתיבת המלאכה יש צד של השבת אמון יקרה מאד לדיבור הפנימי "הַסְכָּמַת לִבֵּךְ לֹא לְהִתְנַגֵּד לְעַצְמֵךְ, לֹא לַחֲסוֹם אֶת עַצְמֵךְ." ובעצם השבת אמון לקיום העצמי.
ישנם סוגי מלאכות שונים, מניחה פה כמה דוגמאות:
1. כתיבת הבנה והבנה אישית מהלימוד, כתיבת הבנה אישית על התיקון וההתחזקות מתוך הלימוד.
2. כתיבה בזמן של הצפה או מופע עומס, הכתיבה מאפשרת תיחום והפרדה ובקבלה עצמית נתינת מקום לרגש שעלה.
3. כתיבה של הכרת הטוב שבך, שבהורייך, שבמציאות ומשם כוון להמשך צמיחת הטוב הזה.
תחשבו על הילדה הזו שרצתה שקולה ישמע ללא שיפוטיות או תנאי ובכך תלתה את האישור לקיומה
ועכשו? איפה היא?
בכתיבת המלאכה היא הופכת להיות מובנת ויש לה מקום גם עם דפוסי העומס שרשמה וגם יש הסכמה שלך להיות 'לומדת' ולבקש לחיות ללא עיכובים או הפרזות מעומס. לחיות את קיומך ואת כוח בריאתך.
המדהים הוא שהעיקר פה הוא ההבנה האישית ואין 'נכון' ו'לא נכון', פשוט כדאי להתחיל.
אסיים במילותיה ובברכתה המאירה של ימימה:
"הַיַּלְדָּה אֲשֶׁר אָמְרָה לֹא – מוּבֶנֶת.
הַבּוֹגֶרֶת אֲשֶׁר בּוֹחֶרֶת לִהְיוֹת הִיא עַל נָקִי (בלי מעכבים או חסימות מעומס)
תַּבְטִיחַ לְעַצְמָהּ אֹשֶׁר פְּנִימִי בְּקִרְבָּהּ שֶׁלֹּא יִמָּחֵק לְעוֹלָם.
מְאַחֶלֶת לָכֵן שֶׁתִּזְכּוּ לְלֵב, שֶׁתֵּדְעוּ לָתֵת לְעַצְמְכֶן וְשֶׁתֵּדְעוּ לָתֵת לַאֲחֵרִים.
בְּרִיאוּת הַצְלָחָה וּבְרִיאוּת"
שבת שלום דיצה שהם.