בפרשת השבוע אנו פוגשים קולות רמים של גאולה ושירה וגם קולות צורמים של כפיות טובה, תלונות ורצון לשוב למצריים. באמת? העבד מבקש לחזור למקום השעבוד? איך זה קורה? איך מתקיימות שתי התנועות הללו יחד?
ידוע שבתהליך הדומה ל' יציאה מן המיצר', תהליך של צמיחה והתחדשות, גדילה או התפתחות פועלים בנו שני כוחות ניגודיים.
כח אחד מבקש את הגדילה, את היציאה את החירות וכח שני מבקש בתוקף להגן מפני שינוי ולשמור על הקיים .
מנגנוני ההגנה הללו בנפש מפרשים תיקון והתחדשות כ'יש מאין' – זאת אומרת שתהליך תיקון, שיש בו התפתחות או גדילה מבטלים לכאורה את היש הקיים ומשאירים את האדם חסר כל…ותחושה כזו של 'איבוד כל' מעלה מיד את המגננות. על כן כח אחד מבקש "לצאת מן המיצר" והכח השני מבקש "לחזור חזרה אל המוכר והבטוח".
זהו מנגנון הגנה שיש להודות בו ולהודות עליו וכן גם …להתגבר עליו ולסמוך על השינוי ולנוע בבטחה לתיקון וצמיחה חדשה.
ר' נחמן מברסלב ספר על תלמידו ששטח בפניו שאם רק היה לו חבר / תומך שיגיד לו בתחילת הדרך 'רק חזק אחז אחי'…חבר שיגיד לו תחזיק מעמד בשלב הזה שכל כך מבלבל בהתחלה. שלב שבו לא מבנים כלום ועוד אין מציאות בעבר השני של השינוי, רק צריך לתת אמון שיש שינוי והוא לטובה ואתה החזק מעמד, בל תפנה לשוב אחור.
ימימה זצ"ל מלמדת אותנו: "יֶשְׁנָהּ הַסְכָּמָה לַתִּקּוּן, בְּלִי הִסּוּס וְשׁוֹפְטָנוּת, יֵשׁ הִתְחַדְּשׁוּת".
האפשרות להחזיק כאן מעמד, על פי ימימה היא איננה במאמץ אלא בהתייצבות פנימית, בהשתדלות.
יש בנו כמשאב תמידי 'הסכמה לתיקון' – הסכמת הלב לצמיחה, לתיקון, להשתנות ולהתפתחות
ויחד איתם עולות כפי שאמרנו מחשבות מבטלות, השייכות לעומס ולמנגנון ההגנה של הילד.ה.
לדוגמא 'היסוס' – זוהי מחשבה מקטינה שמבטלת הישג (מכירים את ה'כן אבל…' או 'רק אם'…?)
או 'שופטנות' – מעין שיפוטיות כלפי עצמנו או כלפי המעורבים בתהליך השינוי, לעיתים במסווה של ביקורת בונה או כעס עצמי שיקדם את המוטיבציה לשנוי.
ה'היסוס' בסוף מבטל את ההתקדמות ואת האפשרות לשיפור וכן ה'שיפוטיות' מַפְנָה את המבט מעיקר לטפל, חיפוש אשמה או אשמים זו אשליית שליטה ועל כן מספקת בטחון במקום הפניות לדרך חדשה (ואולי לא מוכרת של תיקון).
בקשב לעצמנו כאשר עולים מעצורים בתהליך כמו 'היסוס' ו'שופטנות' נוכל בהכרת הטוב למערכת שמבקשת להגן עלינו להפריד בין התהליך המיטיב לבין הפחד ממנו וכך מתוך התייצבות 'נפרד' מהם בהפרדה ותיחום ונפנה להתחזקות אמיתית, התחזקות של התחדשות.
בהתחדשות המערכת מתחדשת כ'יש מיש' ולא 'יש מאין', כמו ענף שמצמיח ענף ועוד ענף בחיבור אל השורש. הרי התחדשות היא חיזוק הכח הפנימי והתקדמות מתוך גדילה של היש ולא מתוך עזיבה ותחושה של 'אין'.
האדם העובר שינוי בטוח שהוא משתנה, אך האמת היא כפי שימימה מלמדת בהקשר אחר: "הַלֵּב מַמְשִׁיךְ לְהִתְקַייֵּם בִּנְתוּנִים אֲחֵרִים שֶׁל הַחַיִּים".
באמת החיים השנוי מאפשר לאדם להיות קרוב יותר אל עצמו ואל הכח שלו, רק שבהתחלה חוסר הודאות מייצרת תחושה של חוסר יציבות ועל כן מעלה את הצורך בהגנות ומחזקים מדומים.
" וַתַּ֥עַן לָהֶ֖ם מִרְיָ֑ם שִׁ֤ירוּ לַֽה' "…
"לְעוֹרֵר מֵיתְרֵי הַלֵּב מִשִּׁירָה" ימימה מלמדת על כחה של שירה בזמנים כאלו של בלבול.
ברגע של עצב או בזמן של שמחה, השירה היא פתח להתקרבות לעצמנו היא מאפשרת למרחב הרגש להיפתח ולהזין אותנו. השירה כמו מזמינה את הלב ואת הרגש העמוק לחזק אותנו כשאין ודאות מחשבתית (אפשר לשיר במקום להגיד 'יהיה בסדר…')
ה'שפת אמת' (חסידות גור) מסביר ש'שירה' היא מאותיות ישר, השירה מאפשרת את הבנת רצף הדברים:
ה"שפת אמת" מסביר מדוע רק אחרי קריעת ים סוף יכלו בני ישראל לומר שירה?
היכן היתה השירה ביציאה? בכל מכה? הרי למה לא הודו קודם?
אלא שרק אז הם ראו את המציאות השלמה בקו ישר, כמו אופק שנפרש לפניהם
ונקודה ועוד נקודה, עבדות ועוד מכה, אותות ועוד מופתים, פחד, צער ותקווה
התחברו להם בקו ישר, נקודות המיצר וההרחבה התחברו לקו אחד של גאולה מובנת
קו ישר של שירת גאולה.
לעיתים כל שנשאר לנו לפני ים סוּף שיש לחצות, ויש ימים כאלה
לא לחוות אותם כסוֹף. לא להשתכנע מה'היסוס' או ה'שופטנות'
אלא לתת אמון ביבשה שנמצאת מהצד השני שלו, נתינת האמון בנקודה הבאה שעוד תתברר.
זה לא קל להאמין בה כאשר אנחנו בתודעת סוף,
אלא כאשר נהיה בתודעת שירה תודעת ניגון שמחברת את העליות והירידות לקו אחד כמו בניגון הלב.