כי האדם עץ השדה
בערב טו בשבט (היום) אנחנו מציינים את ראש השנה לאילנות.
איזה חג מוזר, מדוע צריך לחגוג לאילנות את ראש השנה?
התשובה ההיסטורית היא שתאריך זה נקבע כשנת המס היהודית לענייני מעשרות ותרומות של הפירות. מכיוון שכבר בחודש טבת מסתיימים הבציר, הקציר, האסיף והמסיק, באמצע חודש שבט העצים בתרדמה ואפשר ל"אפס" את חישובי היבולים ולהתחיל מהתחלה.
ברמה הרוחנית, טו בשבט מסמן את ההתחלה הבלתי נראית, את הברכה הסמויה מן העין, את ההתחדשות הרוחשת מתחת לפני השטח. אנחנו חוגגים את הפוטנציאל של הטוב שאמור לצמוח.
כמו העצים, גם אנחנו, לעיתים משירים את כל הנתינה שלנו, מתכנסים פנימה ומעדיפים שלא יפנו אלינו ולא ידברו איתנו… אבל זה לא אומר שאין בנו יותר טוב, נתינה או שמחה.
"להגיע לשורשים שלנו ומהשורשים לתת משמחה מושרשת בנו"- בחודש שבט ימימה מזכירה לנו שהשמחה היא חלק המושרש בנו, למרות שלא תמיד הוא בא לידי ביטוי חיצוני.
זה מאד מרגש ומעודד אותי לדעת שהשמחה קיימת מיד ומחכה לנביטה, גם בזמנים הקרים והחשוכים. התפקיד שלי בימים כאלו הוא למצוא מקום בלב לשמחה. לפנות לה מקום בִּמקום הדאגה, הפחד והעצב, כדי שתוכל בהמשך להכות שורש, לנבוט וללבלב.
בלימוד החשיבה ההכרתית השמחה מזוהה עם ההבנה.
כשיש הבנה חדשה, מאירה, מלמדת- השמחה נובטת בלב. הדברים כבר לא נראים קשים וחד משמעיים כמו קודם, יש יותר גמישות במחשבה ומשם הלב הסגור מצליח להיפתח, והוא המשחרר את השמחה קודם כל לעצמי ומשם גם החוצה: במילים טובות ובקשב מאפשר.
אז הערב אפשר להנות ולשמוח מפירות ארצנו הטובה ולברך: "יהי רצון שתנבוט בי ההבנה הטובה, תגדל השמחה המחזקת ושכל נטיעותיי יעלו ויצליחו"
"בא חודש שבט להעמידנו לתפילה לבשורות טובות, לחידוש השמחה מוזרמת בעורקי הנפש לבקש וגם לשמוח." (ימימה אביטל זצ"ל).