״תִּהְיִי אַתְּ כְּפִי שֶׁאַתְּ״, זכור לי משפט זה,
מילים שנאמרו לי אי שם בתקופת נעורי.
כשהן נאמרו, לא הבנתי את משמעותן.
(אני בטוחה שגם זו שאמרה לי אותן, לא הבינה את המשמעות)
תָּהִיתִי, לְמָה הכוונה בְּ- תִּהְיִי אַתְּ?
הרי אֲנִי תמיד אֲנִי כְּפִי שֶׁאֲנִי.
חלפו שנים וכשהתחלתי ללמוד חשיבה הכרתית
רק אז הבנתי שבחלק מן הזמן (כמעט ברובו)
הנוכחות האמיתית של היותנו אנו, אינה נמצאת, בהכרח, נוכחת גלויה במפגשים שלנו מול סובבים,
אלא, מסיכה עוטה על פנינו המציגה החוצה מצג שווא של ניראות.
במה מדובר?
מי זו אַתְּ/אֲנִי האמיתית ומי זו אַתְּ/אֲנִי המזוייפת?
יש את אַתְּ/אֲנִי כפי שהיא מוצגת כלפי חוץ, כי כך זה נחוץ.
(מדוע הנחיצות?)
בנוסף, גם מחפשת הצדקה שתגביר את האמון בנחיצות של מצג השווא להיות פעיל.
ובו בזמן קיימת במקביל נוכחות פנימית, שונה,
נוכחות קיימת הסמויה מן העַיִן, כי העַיִן אינה פְּקוּחָה.
גם קולה אינו נשמע, כי האוזן אינה כְּרוּיָה,
נוכחות פנימית קיימת
שאיננו יודעות מה טיבה, מה היא נושאת, איננו מכירות אותה.
יתכן ומעט מאד פגשנו בה
(וסליחה שאני כותבת בלשון רבים)
מדוע זו הפנימית, האמיתית, נשארת חבויה בתוכנו
ואילו המזויפת נמצאת גלויה בפעילותה הנמרצת בחוץ,
לעיתים, משחקת יחסי קירבה מזויפת במפגש עם האנשים.
נותנת חיוך של, כאילו, נחמדות.
מצחקקת מול השני כאיל ודבריו נעימים לאוזניך.
אומרת ״כן״ כמסכימה לבקשתו של השני, כמסכימה לדבריו,
כשבעצם בפנים נמצא ה״לא״, האי הסכמה לדבריו, למעשיו.
אך התשובה של האי הסכמה אינה יוצאת החוצה, אלא נשארת חבויה בפנים.
מדוע אין לנו את היכולת להביע את היותנו אנו כפי שׁאנחנו באמת?
לפי מה שתואר כאן, אפשר להתבונן על ההוויה הקיומית שֶׁלְּךָ/שֶׁלִי
כמו על קיומן של שתי ישויות, חיצונית מול פנימית.
כאילו הן נפרדות, כשהן כלל לא נפרדות.
זו הפנימית על כל מרכיביה יודעת על תרמית מצג השווא של הנוכחות החיצונית.
היא (הפנימית) אף מגיבה בכעס על אי יכולתה לומר את מילותיה כפי שהן, על אי יכולתה לומר אמת.
מדוע אנחנו לא מראות את זו האמיתית?
מדוע אנחנו לא נותנות לה את מקומה הנכון, הראוי?
זה תחילתו של הלימוד, לְהַכִּיר אֶת עַצְמְךָ/עַצְמִי,
לְהַכִּיר אֶת הֱיוֹתֵךְ – אַתְּ כְּפִי שֶׁאַתְּ.
לְהַכִּיר אֶת הֱיוֹתִי – אֲנִי כְּפִי שֶׁאֲנִי.
כתבה: מיכל חכמוב – מדריכה
054-6262761