״מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם״

״מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם״

מתחילים לומר
בתפילת מוסף של שמיני עצרת,
בברכה השנייה בתפילת שמונה עשרה.
(בברכת מחיה המתים)

״אַתָּה גִּיבּוֹר לְעוֹלָם אֲ-דֹנָי, מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה רַב לְהוֹשִיעַ.
מַשִּׁיב הָרוּח וּמוֹרִיד הַגָּשֶם …״

רק בקשה, שיהיו הרוח והגשם במידה המתאימה.
״לַֽעֲשׂ֣וֹת לָר֣וּחַ מִשְׁקָ֑ל וּ֝מַ֗יִם תִּכֵּ֥ן בְּמִדָּֽה׃״
(איוב כה’)

״לַֽעֲשׂ֣וֹת לָר֣וּחַ מִשְׁקָ֑ל– אמר רבי אחא אפילו רוח הקודש ששורה על הנביאים אינו שורה אלא במשקל״

(ויקרא רבה טו -ב)

״כִּי הָרוּחַ צָרִיךְ לְנַשֵּׁב בַּמִּדָּה כְּדֵי שֶׁיִּדְלַק הָאֵשׁ שֶׁבַּלֵּב בְּמִדָּה״
(ליקוטי מוהר"ן תנינא)

וזה עיקרו של לימוד חשיבה הכרתית, לעשות דבר במידה המתאימה.
לדעת לשים גבול לכל מעשה, או דיבור, כדי שלא יעברו על מידתם.

על העברת מידה אומר הרמב״ם:
״אם תאמץ את עיניך ותנעץ את מבטך ותטיל על עצמך להסתכל למרחק גדול, רב מן המרחק שבכוחך להסתכל אליו, או תתבונן בכתב דק מאוד או ציור דק שאין בכוחך להשיגו, ותאמץ את ראייתך לעמוד על אמיתת מהותו, לא רק שעינך תיחלש מראות את מה שאין ביכולתך לראות, אלא היא תיחלש מראות את מה שבכוחך להשיגו. ראייתך תקהה, ואתה לא תראה את מה שהיה בכוחך להשיגו לפני שנעצת מבטך והתאמצת. כך מוצא כל המעיין באיזו חוכמה את הקורה לו בשעת החשיבה. שכן אם יפליג בחשיבה ויאמץ את כל רעיוניו, ייטמטם ולא יבין אז אפילו את מה שהיה עשוי להבין, כי כל כוחות הגוף שווים לעניין זה… אם תבקש השגה שהיא מעל להשגתך… תהפוך הפגום שבפגומים״

שבת שלום, חג שמח.

כתבה מיכל חכמוב – מדריכה