״לְכָל-מַרְאֵה, עֵינֵי הַכֹּהֵן.״(ויקרא יג)

״לְכָל-מַרְאֵה, עֵינֵי הַכֹּהֵן.״ (ויקרא יג)

בפרשת תזריע – מצורע מופיעות הטיות רבות של השורש: ר-א-ה

וְרָאָה – וְרָאָהוּ – הֵרָאֹתוֹ – הֵרָאוֹת – וְנִרְאָה – יִרְאֶנָּה – יִרְאֶה – וְהָרְאָה – תֵּרָאֶה – לִרְאוֹת 

הכהן, בראייתו את מראה הנגע אמור להיות בעל חדות ראיה,

כדי לדעת להבדיל בין טמא לבין טהור.

כדי להגיע להבחנה הנכונה 

עליו להיות חָנוּן בדעת כדי להכיר ולהבדיל (״באין דעת – הבדלה מניין״– ירושלמי ברכות).

להכיר את הנראה ולהבדיל 

בשׁוֹנוּת המראה שבין הגוונים.

לכן יש חשיבות רבה לאור,

לזמן ראיית הנגעים

שתיעשה באור יום, בזמן שבו האור הטוב ביותר לראותם.

בהיחלשות האור, מתמעטת יכולת הראיה לניראות ההבדל

שבין הדקויות הרבות שישנן.

גם אם נאמר במסכת נגעים:

״כָּל הַנְּגָעִים אָדָם רוֹאֶה, חוּץ מִנִּגְעֵי עַצְמוֹ״

מחובתו של עַם, מחובתו של כל יחיד 

בעַם לראות את נגעי עצמו כדי להביא מרפא.

לראות,

דרך אור ההכרה, המאירה 

על התבונה והדעת, המבדילה 

בין דבר לדבר,  

בין טמא לטהור

בין אמת לשקר

בין ישר לבין העקום המפותל.

בין טוב, לבין ההפך ממנו.

בין טבעי לבין מדומה.

בין טפל לעיקר.

א.ד. גורדון – ״מתוך קריאה״:

״למצוא ולהעלות בנשמת העם את אורו העצמי, המיוחד. 

לאור הזה, ורק לאור הזה, יוכל גם לראות בבהירות היותר אפשרית 

את נגעי העם וגם לגלותם לכל מראה עיני העם.

 ואז יגלה את הנגעים האמיתיים, שהחיים נפגעים בהם ונפגמים בהם, יגלה בשביל לרפא, בשביל לעשות ניתוח.

 ויהי הניתוח קשה, ויהי הכאב גדול, – אבל יהי, ככל האפשר, 

ניתוח מן השורש, יהי כאב, יהיו חיים! …

…האור שבנשמת העם, 

האור הזה הוא הבוער בנגעים, הוא השורפם והוא המרפאם,

 ורק לפי מידת האור, לא פחות ולא יותר, נרפאים הנגעים. 

ובאין אור עצמי זה, אין גם מקום לריפוי, – דבר זה ברור למדי, ואין צורך לבררו או להוכיחו.״