״וַתִּבֶז לוֹ, בְּלִבָּהּ״. (שמואל ב פרק ו)

״וַתִּבֶז לוֹ, בְּלִבָּהּ״  (שמואל ב פרק ו)

הלב מלא בבוז – תחושה חריפה של דחייה כלפי האחר, 

ראיית מעשיו של האחר, (״דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר״ (שמואל ב-ו)-״דָּוִיד מְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק״– דברי הימים טו ), או דיבורו, התנהגותו של האחר הם מעוררים בה שְׁאָט נֶפֶשׁ, משטמה עזה, סלידה ורתיעה עמוקה.

״בׇּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב …״ (משלי י״א)

“בָּז לְרֵעֵהוּ חוֹטֵא…״    (משלי יד)

מי שליבה נמלא בבוז

מדמה עצמה שהיא מורמת מעם, מאמינה בעליונותה על פני האחר   

(כמו מיכל בת שאול – ה״נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן״), 

הנלוזים, הנחותים, למטה מתחתיה, הם עמי הארץ.

ביהירותה, בהתנשאותה, מבטלת את ערכיותו של האחר 

בעיניה הרמות הוא נראה כאַסְקֻפָּה נִדְרֶסֶת

בין אם האחר יחיד, קבוצה, או עַם. 

גָבַהּ לִיבָּה, רָמוּ עֵינֶיהָ

"תּוֹעֲבַת יְהוָה כָּל־גְּבַהּ־לֵב“ (משלי טז)

ליבה נאטם להבנת הבריאה שבאדם  

״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ״ (בראשית א)

״ …וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, זֶה כְּלַל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, 

שֶׁלֹא תֹאמַר הוֹאִיל וְנִתְבַּזֵּיתִי יִתְבַּזֶה חֲבֵרִי עִמִּי, … 

אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אִם עָשִׂיתָ כֵּן דַּע לְמִי אַתָּה מְבַזֶּה בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אוֹתוֹ״.

(בראשית רבה)

מתוך מאמר: ״ידע ויוהרה״ שכתבה שולמית הראבן : (מתאים לזמן הזה)

״מתי הופכת קבוצה של אנשים חושבים להיות כת, או סוג של כנסיה, או כמוּרה, שהיוהרה היא אחד מסימני ההיכר שלה? 

כאשר עובר זמן רב, והקבוצה אינה מחדשת את אוצר המלים והמונחים שלה; והיא ממשיכה בתרגילים ובמודלים באותו אוצר מלים שעמד לרשותה בהתחלה.

קבוצה המקיימת כל הזמן אותו אוצר מלים, עלולה לפתח עד מהרה הרגלים שהם היפוכם של הרגלים אינטלקטואליים: 

היא לא תרצה בפתיחות יתרה – ומהי הפתיחות היתרה, רק היא הקובעת. 

היא תדחה מעליה כל מה שאיננו דומה לה, או מוכר לה, 

או נגזר מתוך עולם המושגים שלה ואוצר המלים שלה.

יתרה מזאת: היא עלולה לדחות על הסף כל מידע וכל פיסת מידע וכל רעיון המגיע ממקורות שאינם קאנוניים, אינם “משלנו”;

 וביוהרה הקבוצתית הזאת היא עלולה להחמיץ את העיקר, 

באותו הרגע או באותו דור.״

״לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי״

(תהילים קלא)