״וְלֹא אָמַר אֶחָד מֵהֶן דָּבָר״-

״וְלֹא אָמַר אֶחָד מֵהֶן דָּבָר״

"סֻכָּה שֶׁהִיא גְבוֹהָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, פְּסוּלָה. וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּסֻכַּת הֵלֵנִי, שֶׁהָיְתָה גְּבוֹהָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה,

וְהָיוּ זְקֵנִים נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין אֶצְלָהּ, וְלֹא אָמַר אֶחָד מֵהֶן דָּבָר. 
(מסכת סוכה)

מסכת סוכה, פותחת בדבר כשרותה של סוכה בהתייחס לגובהה המינימלי והמקסימלי.

ומובא פולמוס בין התנא רַבִּי יְהוּדָה שמכשיר סוכה שגובהה חורג מעל עשרים אמה

ואילו חכמים, כנגדו, פוסלים סוכה שחרגה. (גובה הסוכה המקסימלי אמור להיות עֶשְׂרִים אַמָּה) 

וכראיה לטיעונו, מזכיר רַבִּי יְהוּדָה את מַעֲשֶׂה סֻכַּת הֵלֵנִי הַמַּלְכָּה, שחרגה מעל הגובה המותר.

(״…סֻכַּת הֵלֵנִי, שֶׁהָיְתָה גְּבוֹהָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה).

ומוסיף ואומר, שאף היו זקנים שהתארחו בסוכתה של הֵלֵנִי וְלֹא אָמַר אֶחָד מֵהֶן דָּבָר.

(״וְהָיוּ זְקֵנִים נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין אֶצְלָהּ, וְלֹא אָמַר אֶחָד מֵהֶן דָּבָר.״)

אם זְקֵנִים לא אמרו דבר, משמע שהסוכה היתה כשרה. (למרות החריגה)

בסוגריים, משהו קצר על  הלני המלכה:

הֵלֵנִי, מלכת ממלכת חדייב, ששכנה על הגדה השמאלית של נהר החידקל העליון, שבממלכת אשור. 

תקופת חייה של הלני המלכה במחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה. סוף ימי בית שני.

שנות שלטונו של הורדוס. נפטרה ב-56 לספירה.

בשנת 30 לספירה התגיירה הלני המלכה יחד עם בניה, ולאחר מכן עלתה לירושלים

ונשארה לחיות בעיר, בארמון שבנתה לעצמה.

הלני המלכה היתה ידועה כנותנת צדקה, כמסייעת לתושבי ירושלים וכתורמת לבית המקדש השני.

חזרנו לנקודה שעצרנו בה:

הטיעון של רבי יהודה בדבר כשרות סוכתה של הלני המלכה:

ש״הָיוּ זְקֵנִים נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין אֶצְלָהּ, וְלֹא אָמַר אֶחָד מֵהֶן דָּבָר.״

ממשיך הפולמוס בין רבי יהודה, לבין חכמים, 

כשכל צד מביא טיעונים כדי לחזק את דעתו, מול הדעה הנוגדת.

שאלה, אם אכן ידעו הזקנים שהסוכה פסולה בגלל גובהה החורג,  מדוע לא אמרו דבר?

יצאנו לגמרי מהמשנה התלמודית כדי להתייחס רק למשפט: 

״וְלֹא אָמַר אֶחָד מֵהֶן דָּבָר, 

לֹא לומר דָּבָר, 

להזכיר, מדובר בראותינו דבר כלשהו, (התנהגות, מעשה, דיבור), שלדעתנו אינו תקין.

האם נכון לומר? מתי לומר? אייך לומר? 

״…עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר״. (קהלת ג ז)

יש מצבים שהיכולת האישית לבחור באי אמירת דבר, בשיח שביני לבין האחר,

תהיה ממקום של התעלות פנימית, נוכח ראיית המצב.

כמו למשל, כשאדם מדבר אלינו בשפה בוטה, עולב בנו, 

כפי שאומר על כך רבי נחמן:

״כְּשֶׁיִּשְׁמַע בִּזְיוֹנוֹ יִדּם וְיִשְׁתּק… שֶׁיִּהְיֶה מִן הַשּׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם

וְאֵינָם מְשִׁיבִים וְלא יְדַקְדֵּק עַל בִּזְיוֹן כְּבוֹדוֹ…

וְעַל-יְדֵי-זֶה זוֹכֶה לְכָבוֹד אלוקי".  (ליקוטי מוהר"ן קמא ו, א-ב).

נוכחות היודעת להיות שותקת, מול דיבור מתנצח היוצא מצורך מנפש בריב, במלחמה, של המדבר,

כדי להוכיח עליונותו. 

את יכולת השתיקה נראה שח. נ.ביאליק ידע לתאר במילותיו:

(מתוך השיר: יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם. )

״אֳמָנֵי הַשְּׁתִיקָה הַיָּפָה וְכֹהֲנֵי דִמְמַת אֱ-לֹהִים…״     

״….  אַתֶּם הַשּׁוֹמְרִים הַנֶּאֱמָנִים לְצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּעוֹלָם!״

כלל לא פשוט ולא תמיד ברור האם לומר ומתי.

הברור הוא, ללמוד להיות בתודעת שמירת הלשון.

"לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו" (רמב"ם)

כתבה: מיכל חכמוב – מדריכה