״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:…״
(ויקרא יט- פרשת קדושים)
אהבה – תנועת הלב המרחיבה מקום להתפשטות החום.
חמימות הלב, במגע הרכות, עוטפת את האהוב, האהובה,
בברכת הטוב המיטיב.
והגוף כולו רוטט ברננת התעלות הרוח.
לא על אהבה באתי לדבר, אלא על הפסוק:
״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:…״ המופיע בפרשת השבת, שאיני מבינה את משמעותו,
ואיני מבינה, כיצד על פי צו עלי להיות נדרשת לאהוב?
המילה הקרובה ביותר העוזרת לי להבין את המילים: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״…, היא, ״כבוד״.
מתן יחס של כבוד מתוך הבנת ערכיותו של האדם, כל אדם, כי האדם נברא בצלם.
הרב וולבה ז״ל, כתב בספרו ״עלי שור״: הנשמה נקראת ״כבוד״, ככתוב: ״לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד…״ (תהילים ל)
הרי מהותה של הנשמה היא כבוד, שפת הנשמה היא שפה של מתן כבוד
תכלית יצירת האדם להרבות כבוד שמים בעולם, ככתוב:
״כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו.״ (ישעיהו מג)
וממשיך הרב וולבה:
הרי כבוד ה’ צריך להיראות על כל תנועה ומבט, ובכל הנהגה ופעולה, וזה כל האדם!
״כבוד״ אינו ענין של נימוס ודרך ארץ, אלא, הכרה וגילוי מעלת הדבר.