מכירים את זה שמישהו אמר לך משהו לפי שעה,
נפגעת, אפילו מאוד…
עברו שעתיים, יומיים, שבועיים, חודשיים…
ועדיין בכל פעם שאת רואה את האדם הזה, עולה תחושת הפגיעה…
לפעמים אפילו מספיק שמישהו מזכיר את השם שלו ומיד העלבון עולה.
ימימה מלמדת אותנו דיוק חשוב, של הפרדה בזמנים.
מה ששייך לזמן עבר ולפגיעה שייך לשם.
אין כאן מחיקת העבר, סליחה או התעלמות.
יש כאן הפרדה , מה ששייך לעבר להשאיר בזמנו המדוייק.
משיכת העבר לתוך ההווה ותחושת פגיעה חוזרת ונשנית היא אי דיוק.
את מכניסה עומס ומיותר למערכת הפנימית.
איך עושים את זה? את ההפרדה בין הזמנים?
שלב ראשון- זיהוי של משיכת העבר לתוך ההווה, זיהוי שתחושת הפגיעות אינה מתקיימת בהווה
זו אשלייה, היא שייכת לזמן עבר.
שלב שני- עצירה- הבנה מההכרה הטובה כי זהו חלק מזיק .
פעמים רבות הלומדות שואלות אני מזהה, אני עוצרת ובכל זאת המיותר אינו מתנקה.
ועל כך מלמדת אותנו ימימה המתנה , שכן הלימוד אינו בקפדנות ובדרישה אלא בנועם.
ההבנה תחלחל ללב ולהכרה ואז זה פתאום קורה.