עלייה לרגל לירושלים

אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תדבק לשוני לחיכי. אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.

 

כל יהודי בעולם שעמד מתחת לחופה מכיר את המילים האלו.

אבל ההיכרות עם המילים שטחית במקרה הטוב ובמקרה הרע אפילו לא יזכור אותן.

רוב הזמן, אנחנו חיים את חיינו בתשומת לב מועטת לדברים שעוברים דרכנו.

אנחנו אומרים דברים בלי לחשוב, בלי להתכוון באמת, בלי לבדוק מה משמעותם ולמעשה, חיים שלמים עוברים לידינו ״כאילו״ אלו החיים שלנו ממש.

 

בשבוע שעבר זכיתי ללוות את בתי ואת כיתתה (ז׳) במסע מופלא ממש. עלייה לרגל לירושלים.

המסע יצא מקרית אונו לירושלים כשכולו הליכה בשטח. אוכל ושתייה על הגב, לינה בשטח בסק״ש, ללא מקלחת, ללא שירותים כמעט לאורך כל המסע.

סה״כ אורך המסע כ 90 קילומטר הליכה במשך שישה ימים.

 

לפני המסע, ידעתי שאין מצב שאני מוותר על דבר מיוחד שכזה אבל לא באמת הבנתי מה אני עומד לחוות.

וההבנה הזו של החוויה הכל כך מיוחדת הגיע בחלקים, נרקמה אט אט עם כל צעד ושעל במעלה המסלול.

לכיתה של בתי הצטרפה עוד כיתה ז׳ משהם, אותם פגשנו באמצע היום השני למסע בדרך ללטרון.

 

בתחילה, היה לילדים קושי להתחבר, כל כיתה צעדה מכונסת בתוך עצמה וכך צעדנו עד הערב כשהגענו לחורשת השיריון בלטרון.

הכניסה לחורשה הייתה מצמררת. היה יום חם והיינו עייפים אחרי מסלול ארוך של הליכה ועלייה קצרה לכיוון החורשה.

כשנכנסנו לחורשה, לא יכולתי שלא לראות לנגד עיני את המשפט ׳קול דמי אחינו זועקים אלי מן האדמה׳.

זו הפעם הראשונה במסע שבה חוויתי חוויה רוחנית חדשה ושונה ממה שהכרתי. אני מכיר את החורשה הזו כבר שנים, אבל הכניסה אליה בהקשר המסויים שהיינו בו הביאה למציאות רוחנית וחיבור רוחני חדש ומיוחד.

 

באותו הלילה לא ישנתי אפילו דקה. האנרגיה הייתה חזקה מדי ולא הניחה לרוחי להירגע.

 

בבוקר קמנו כולנו ואחרי התארגנות קצרה וארוחת בוקר קלה התחלנו בצעידה לכיוון בית מאיר.

היום השלישי למסע היה יום שבו שתי הכיתות התחילו להתחבר ולהתגבש לכדי כיתה אחת גדולה.

הקושי שבמסע תרם רבות לגיבוש הזה כי היה צורך אמיתי בעזרה ועידוד הדדי והילדים מצאו בעצמם את הדרך לקבל את העזרה הזו דרך הגיבוש.

 

בנקודה הזו חוויתי בפעם הראשונה, שוב, דבר מופלא. ראיתי ילדים מגיעים לקצה גבול היכולת שלהם ובכל זאת ממשיכים בזכות החברים שעודדו אותם בלי סוף. ראיתי ילדים וילדות שבסיום עלייה קיצונית פשוט השליכו מעליהם את התיקים והתחילו לרוץ למטה לקחת תיקים מילדים אחרים כדי להקל עליהם.

הייתי בטוח שאני הוזה, לא האמנתי למראה עיני. הבנים והבנות האלו רצו וחזרו שוב ושוב מעלה ומטה עשרות ומאות מטרים כדי לעזור לילדים אחרים ואלו שהגיעו חזרו גם הם לעזור לחברים.

פתאום הבנתי שגם ההיכירות שלי את הילדים האלו שטחית ביותר. לא הייתי מעלה על דעתי שיש בהם כאלו עוצמות וכזו אחווה, רצון אמיתי לעזור ולהצליח לא כיחיד אלא כקבוצה.

 

החוויה הזו השאירה בי רושם אדיר שעד היום לא באמת הבנתי מאיפה העוצמות האלו הגיעו.

כל ילד שהיו לו יותר ממקל הליכה אחד, נתן לילד אחר מקל וכך היה קל יותר לכולם, ילדים סחבו תיקים של ילדים אחרים לאורך הדרך, סחבו ציוד של אחרים ומשכו ילדים אחרים בידיים.

אלו תכונות שאנחנו רגילים לראות אצל חיילים מובחרים ולא אצל ילדים בכיתה ז׳ שרק עכשיו הכירו.

 

בסוף כל יום הליכה כינסתי את הילדים כולם למעגל. במעגל השתדלתי להגיד כמה מילים טובות, להראות להם את עצמם ביופי הגדול שלהם. הם התחברו ופרגנו אחד לשני, אף אחד לא לקח כרדיט לעצמו.

אחר כך עשינו מתיחות ושחרור ושכבנו על הגב לדקה של דומייה והרפיית הנפש.

 

היה מדהים לראות איך למעלה מארבעים ילדים עייפים וסחוטים משתפים איתי פעולה באופן תמוהה לחלוטין. בשקט מופתי וכיבוד הדדי, מתחו ושיחררו את השרירים תוך שהם חוזרים אחרי ההנחיות שלי.

המתרחש הזה היה חריג מאוד מבחינתי ואין לי הסבר ממשי לדבר הזה ולא נשאר לי אלא לתלות אותו בתכונות הנפש הענקיות שיש בילדים האלו שהשתחררו מתוך החוויה המיוחדת של המסע.

 

המסע המשיך וכל יום התקרבנו יותר ויותר לירושלים כשלמעשה כל רגע שעבר היה בבחינת הכנה רוחנית לכניסה לירושלים.

באחת העליות, ברגע של קושי גדול והפסקה, ניסיתי לעודד את הילדים לשיר איתי את ירושלים של זהב. הילדים היו עייפים מדי ולא שיתפו פעולה.

אמרתי להם שכשיבחרו את הרגע המתאים, נשיר כולנו יחד.

 

הגענו לירושלים בחמישי אחר הצהרים דרך העליה של עין כרם וחצינו את העיר דרך בית ראש הממשלה, הכנסת ועוד מקומות יפים.

 

למרות כל הסופות שהבטיחו ולמרות הניסיונות לבטל את הטיול בשל איומי הסופה, מלבד גשמים חזקים שירדו בלילה שבין חמישי לשישי, לא ירדו עלינו טיפה אחת של גשם.

אני האמנתי שמשמיים רוצים בהצלחתנו. ובאמת, קמנו בחמש בבוקר ביום שישי למסלול נפלא בירושלים כשהשמיים שמעלינו כחולים להפליא ומזג האוויר היה מושלם.

 

באמצע היום, נכנסנו כולנו לנקבת השילוח. הלכנו כולנו בנקבה הצרה במים הקרים שזורמים בה ופתאום, הילדים הציעו לכבות את הפנסים והלכנו בחושך.

באותו הרגע, באופן ספונטני, התחילו כל הילדים כולם לשיר את ירושלים של זהב.

קשה לתאר את התעלות הנפש ברגעים האלו, הקדושה הייתה כל כך חזקה, החיבור לארץ ישראל ולירושלים היה כל כך עוצמתי שהרגשתי כאילו אנחנו מרחפים באוויר.

 

משם עלינו דרך מסלות תת קרקעי לכיוון הכותל, שם חלק מהבנים הניחו תפילין, הבנות שמו פתקים בכותל וגם הבנים וסיימנו את הביקור בכותל בטקס מיוחד ומרגש מאוד בו כל אחד מהילדים אמר כמה מילים על החוויה שלו או שלה מהמסע.

 

הריגוש היה עצום והנפש הייתה קצרה מלהכיל את כל מה שקרה במסע כולו ובמיוחד באותו יום מופלא בירושלים המוזהבת.

 

חזרנו הביתה לקראת ערב והפרידה מהכיתה השניה הייתה קשה מאוד. התחושה הייתה כאילו נחצתה החבורה לשניים והרגשנו בחסרונם באופן קיצוני.

החיבוקים והמילים היפות ברגע הפרידה היו עוצמתיים ומרגשים כל כך שאפילו עכשיו ברגע הכתיבה הדמעות עולות בעיני.

 

הילדים המופלאים האלו נכנסו לי ללב. החיבור לילדים שרק לפני שבוע הכרתי היה כל כך חזק שלא היה ברור איך יכול להיות שצריך להיפרד.

 

זכות גדולה זכיתי ללוות אותם במסע המופלא והחד פעמי הזה.

 

אבל הדבר העמוק ביותר והחשוב ביותר שלשמו אני משתף את החוויה כולה הוא נושא הבחירה.

הבחירה ללכת לטיול הזה הייתה לא פשוטה כלל, לעזוב לשבוע שלם את הסטודיו ואת הלקוחות, להתנתק באופן כמעט מוחלט מהעולם לתוך חוויה כל כך עוצמתית.

לעומת כל אלו עמדו בעוצמה רבה המילים ״איפה האחריות שלך״ֿ ״מה עם העבודה״, ״איך אתה יכול להרשות לעצמך״ ועוד כאלה וכאלה הסברים טובים ומשכנעים מאוד וכולם נגד היציאה למסע.

 

אבל האמת היא, שאנחנו חיים רק פעם אחת. וזה לא סתם סיסמא, זו עובדת חיים. היריעה תמיד תהיה קצרה מדי והיכולת שלנו לעשות הכול תמיד תהיה בלתי אפשרית. לכן עלינו חובת הבחירה כל הזמן. ואחרי שבחרנו, עלינו להיות נאמנים לבחירה וזה לא קל כי הסיבות כנגד תמיד יהיו משכנעות יותר מהרצון לצאת לרגע מהמירוץ המטורף של החיים.

 

המחנך של הכיתה השניה, אמר בסיום המסע בכותל את המשפט הנפלא הבא: ״כשמגיעים לקצה, מגלים שהחיים ממשיכים״.

לילדים המסר היה אחד, אבל אני לקחתי אותו למקום של הספק שתמיד עולה ויעלה כנגד כל רצון שלנו לצאת מהמסלול הרגיל.

מותר לנו לצאת, החיים ימשיכו כך או אחרת. האדמה לא תיפתח פיה והשמיים לא ייפלו אם נלך מדי פעם בעקבות הלב והרצון הטוב שלנו.

תרשו לעצמכם לבחור נכון נכון מדי פעם, תרשו לעצמכם להתנגד לספק ולעמוד יציבים בצד המהות, התמורה היא עצומה והרווח אדיר.

זה נקרא לחיות נכון, לחשוב מתוך בחירה הכרתית ולא מתוך אוטומט. לרצות, לבחור ולעשות.

 

רוצה לקרוא עוד סיפורים אישיים?

היכנס לדף ״תלמידים מספרים״ ומצא שם שפע של חוויות אישיות מהלימוד. לתלמידים מספרים

תוכלו להשאיר פרטים ולקבוע איתנו פגישה

גם ZOOM הולך…