איך פגשתי את כוחו של הלימוד

ללימוד המופלא של ימימה הגעתי ”במקרה”. יום אחד הגיע מייל לשותפתי לדירה דאז ובו הזמנה להשתתף בלימוד. לא היה לי מושג מה זה אבל נעניתי לבקשת שותפתי ובאתי איתה לשמוע. נשמע לי מעניין ונשארתי.

חוויות הלימוד שלי עד אז היו של המערכת הרגילה, רבות מהן היו חוויות של שיעמום, הכרח והתנגדות פנימית ולכן לא היה הסבר לכך כשהתחלתי לעשות ש.ב. במסגרת הלימוד (הש.ב. בלימוד הן המלאכות – קריאת החלקים של ימימה וכתיבה על עצמי וחיי תוך המחשה והפנמה של מושגי הלימוד).

אבל עשיתי והתמדתי ואפילו לקחתי איתי את המחברת לטיול השנתי אליו יצאתי עם תלמידיי כעבור חודש מתחילת הלימוד.

הטיול אליו הצטרפתי איתגר אותי מאוד. אפילו מידי. הייתי סטודנטית באימוני הוראה, חסרת ביטחון ורועדת מבפנים, החבר’ה היו ילדי שכונות קשוחים ומגודלים, חברותיי ללימודים בחרו לא להצטרף ואני מצאתי עצמי במדבר יהודה מוקפת אנשים מאיימים, בודדה ומבוהלת. היום הראשון בטיול עבר עליי מתוך ציפייה עזה שהוא ייגמר.

לפנות בוקר, בבית ספר שדה, קמתי כדי לשמור על החניכים. למזלי המשמרת שלי כבר הייתה שקטה, הילדים התעייפו וישנו את מעט השות שנותרו עד הבוקר ואני מצאתי את עצמי לבד. אז הוצאתי את המחברת וניסיתי להשתמש בכלים שניתנו לי ולהביא הבנות. החלק הניתן דיבר על היחס לילדה, הילדה שבי, בתוכי. ופתאום הסכמתי לפגוש את אותה אחת שדחיתי בתוכי, ילדה אבודה. נפגשנו והתחבקנו ואחר כך רשמתי.

הבוקר עלה והתלמידים התעוררו.ופתאום הקבלתי את פניהם בחיוך, פתאום יצאו ממני החום וההומור שהיו כלואים ונצורים בי אתמול. הפחד לא היה ובמקומו נותרה רק פליאה על היעדרו.

כל היום ההוא היה בזרימה מופלאה ומסונכרת, רק מאוחר יותר הבנתי שזה נקרא ”דיוק”.

בערב כשהגעתי הביתה, סיפרתי בפליאה לחבר שלומד על היום שהיה לי. הוא צחק ואמר – ”זה ימימה”.

ומאז אני שם. בכל יום עולה עוד קצת. בכל יום מרפאת עוד את הילדה שבתוכי ואף זוכה לעזור לילדות פנימיות אחרות לעשות את מסען לעבר התבגרות משמחת.

רוצה לקרוא עוד סיפורים אישיים?

היכנס לדף ״תלמידים מספרים״ ומצא שם שפע של חוויות אישיות מהלימוד. לתלמידים מספרים

תוכלו להשאיר פרטים ולקבוע איתנו פגישה

גם ZOOM הולך…