בשבוע שעבר הייתי בבית העלמין. עשיתי סיור בין הקברים. סבתא, אמא. כשחזרתי ליטול ידיים היה שם איש שבדר'כ מבקש כסף לצדקה. כשעברתי לידו, הוא פנה אליי ואמר "כל טוב, חג שמח". זו היתה דרכו לפתוח בשיחה כדי לקבל תרומה. אני המשכתי, לא הגבתי, נרתעתי ממנו. הוא לא הרפה ואמר "מצווה להיות בשמחה, אל תהיי עצובה". כל אותו זמן הלכתי הלאה, לא עניתי, אפילו כעסתי על כך שהוא מעז להגיד שאני עצובה ומטיף לי על שמחה. לקח לי זמן, אבל כשיצאתי מבית העלמין היתה בי הכרת הטוב אליו על היכולת שלו לראות שאני עצובה. על היכולת שלו לתת לי חמלה ונחמה בדבריו "אל תהיי עצובה".
אז למה אני מתנגדת ודוחה את דבריו? מדוע אני בתרעומת? בהרגליות אני דוחה וכועסת על כל מי שנכנס למקום שלא שלו ומתערב בענייניי. הפעם יכולתי להעריך את תשומת הלב, את הרצון לתת נחמה. יכולתי בעקבות כך להסתכל בכנות על עצמי ולהודות שכנראה לא רק הרגשתי אלא גם נראיתי עצובה. הרווחתי קבלה עצמית, הרווחתי עין טובה כלפי האחר, למדתי כמו שימימה אומרת שהכועסת על עצמה דוחה את עצמה. קבלת האחר, קבלת עצמי היא התקרבות וריפוי. [נכתב סמוך לניסן תשפ"א]
לפרטים נוספים מירי וידן- – 0522857056
mirinili@walla.com