אם היו שואלים את דעתה של ימימה אביטל, הכתבה הזו לא היתה נכתבת. האישה שבמשך 20 שנה לימדה מאות תלמידים, שהיתה ועודנה מושא להערצתם של רבים, לא הרשתה לצלם או להקליט אותה. בשנותיה האחרונות רק אנשים ספורים זכו לראות את פניה, ואם היא מצאה שמישהו חושב עליה היא היתה גוערת בו: “אל תחשוב עלי, הכל רק מאיתו יתברך”. בשל הצניעות הזו שלה לא ששו תלמידיה לדבר על דמותה ולחשוף את פועלה. התחושה שהם עושים בניגוד לרצונה הקשתה עליהם, למרות שעברו שנים מפטירתה. בפועל, קבוצות האנשים שלומדים ע”פ דרכה של ימימה רק הולכות ורבות. תלמידיה מלמדים תלמידים, וכבר יש `כלי שלישי` ואפילו רביעי. “בעוד כמה שנים”, אומרת אחת מן התלמידות, “לא יהיה אדם בישראל שלא יידע מי זאת ימימה או מהי דרכה. זו הסיבה שבסופו של עניין, ולאחר היסוסים לא מעטים, הסכימו גם התלמידים הקרובים לשתף פעולה ולשוחח על דמותה המיוחדת של ימימה אביטל. בזמנים רציונליים שכאלה לא קל לעכל סיפורי `מופתים`. לאחר שיחות עם תלמידיה וקרוביה של ימימה, מתקבל הרושם שמדובר בשילוב של אישה אמיתית, ממשית, עם דמות עילאית, כמעט ערטילאית, בעלת יכולות על-טבעיות לחיזוי, ריפוי וקריאת נפשו של האדם דרך פניו וקולו. אישה שהביאה מזור נפשי ופיזי לרבים, אך תמיד החזירה את הכדור אל האדם עצמו: אם יעבוד על עצמו ועל מידותיו יוכל להגיע לפסגות.ימימה חיה בין השנים 1929-1999. פרטיה הביוגרפיים אינם ברורים עד הסוף. אנשים שלמדו אצלה שנים ארוכות, שדבריה ונוכחותה שינו את חייהם, אינם יודעים היכן היא נולדה או גדלה והיכן רכשה את השכלתה. מתי מעט אחרים, שזכו לכך שהיא תבקר בביתם, לא ידעו למשל כמה ילדים יש לה. יעקב אביטל, אחיה של ימימה, מספר כי היא היתה הבכורה בין שבעה אחים, שנולדו וגדלו בקזבלנקה, מרוקו, האווירה בבית היתה של חיים עם המציאות שמעבר: “אחרי שסבא נפטר, אם לאמא היו התלבטויות היא היתה מזמינה אותו ומתייעצת איתו, וכל מבוקשה היה מתגשם”. בבגרותה נישאה ימימה לאליעזר אביטל (לא קרוב משפחה), אדם שנמנה עם מקימי ברור חיל, ושימש כשליח הסוכנות במרוקו. לשניים נולד בן אחד, וזמן קצר יחסית לאחר נישואיהם נפטר הבעל. יעקב מעיד כי משפחתה של ימימה ידעה שהיא מיוחדת. הילדה שחילקה את הסנדוויצ`ים שלה לעניים בדרך והיתה מקרבת כיסא למזוזה, עולה עליו ומתפללת, גדלה להיות אישה עדינה ומתחשבת. עם זאת, רובם לא ידעו שהיא מרפאת חולים ומלמדת תלמידים, ורק בלווייתה הבינו את גודלה של קרובת המשפחה.בהיותה בת 50, החלה ימימה לקבל אליה אנשים. משחזר אחד התלמידים הראשונים: “הסתובבתי בתל אביב וחיפשתי מקום ללמוד דברים שקשורים ברוחניות. אמרו לי שיש בעיר אישה רוחנית מעניינת. היא ישבה עם אנשים אחד אחד, והתהליך היה בצורה של חיזוי. היא ראתה את כל הילדות של האדם והסבירה לכל אחד מה התיקון שלו. היא התחילה ללמד את החומר שלה, אבל זה עדיין לא היה כמו היום”.בשלב מסוים סיפרה ימימה לתלמידה שהיא קיבלה הוראה מגבוה ללמד קבוצות, וכך היה. בשלב מאוחר יותר עברה ללמד בהרצליה והקימה את `מכון מעיין`. הלימוד היה נפרד לגברים ונשים, ותלמידיה מסבירים שמדובר לא רק בעניין של צניעות, כי אם בראש ובראשונה בהגשה אחרת של החומר: “החומר הוא אותו חומר בשינויים קלים, אבל לקבוצה מסוימת זה היה יותר דרך הלב, לקבוצה אחרת יותר דרך השכל”. ימימה סידרה בעצמה את הקבוצות. היא סיווגה את הלומדים לפי הרמה הרוחנית והתובנה הנפשית שלהם, כך שכמה אנשים יוכלו לקבל יחד את אותו שיעור, אותו `חלק` כפי שנקרא בשפתה. מעשיה של ימימה היו, כאמור, בהסתר, ולמרות שלימדה תלמידים רבים במשך שנים ארוכות לא ידעו אפילו שכניה על המתרחש ב`מכון מעיין`. שרון פרלמן, אחת התלמידות, כותבת בספרה שיום אחד ניגשה שכנה לקבוצת נשים ושאלה: “מה זה כאן, מכון יופי?” הבנות לא הבינו מה הביא אותה לחשוב כך, והשכנה השיבה: “כשאתן נכנסות לכאן כולכן נראות עייפות, מתוחות ועצבניות, וכשאתן יוצאות אתן נראות יפות, שמחות ורגועות”.

כל אחד והתיקון שלו