מתוך תפילת ערבית:
אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים– מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי.
יש בתפילה הזו התכווננות ואמונה גדולה.
בעולמות המוכרים יותר, היינו קוראים לזה מדיטציה..
לשבת עם עצמי ולהביט אל ההרים..
ולהגיד בביטחון
מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי
בפנימיות התורה, אין כאן שאלה.
יש כאן תשובה .. מאוד ברורה.
עזרי, יבוא מן ה- אַיִן.
אַיִן, זה – אין סוף.
הוא המקום ממנו נברא העולם.
כמה סמנטיקה יכולה להטעות אותנו.
האם המשפט הזה הוא שאלה.. או תשובה/אמירה
ההבדל בין שאלה ותשובה בתפילה הזו- מאין יבוא עזרי, הוא ההבדל בין-
ספק במחשבה, לבין הבנה.
וכל אחד מהם יוליך אותנו למחוזות נפש שונים לגמרי.
האם אני מוכן לקבל על עצמי מקום שיש בו הבנה אבל היא לא בהכרח מקום ברור לגמרי כרגע?
או שאני בוחר לקבל תשובה ממש מיידית שיש בה גם כביכול פתרון מאוד חזק וממשי?
במילים של הלימוד, האם אני מסכים לא להבין ?
זו ההמתנה שימימה מלמדת אותנו.
לא למהר לקבל תשובה. לא לדרוש אותה. כמו הילד/ה שבנו, שצריכים עכשיו במיידי את התשובות. תשובות כדי להתקיים..
אבל זה רק – כביכול להתקיים…
אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים– מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי
להרים ראש
להביט אל האין
לבקש תשובה
ולהסכים להמתין לה
כבוגר/ת אחראים
שמסכימים לא להבין
לא להיות הילדים הדורשים
ולעבור לנשימה הבאה, שמשאירה את המחשבה המורידה, מאחור.
וממלאה חלל שלם מחדש.
נקי ושליו.
מחייה ומצמיח ישועה.
כל רגע מחדש. כמו מבראשית.
כך שאין אחיזה בנשימה הקודמת.
רק שחרור ושאיפה חדשה.
מצמיחה ובונה.
היא ואני בעכשוויות.
שם טמונה התשובה.
עמוק בתוכה.