לימוד בחשיבה הכרתית על ״קבלה עצמית״ בחיבור לספירת – תפארת שביסוד

ימימה ז״ל, לימדה אותנו משפט שלכאורה נושא סתירה: ״את מה שחסר לך, תתן

השאלה הראשונה שעולה מהמשפט הזה היא, איך אני יכול לתת את מה שחסר לי?

ופה אנחנו צריכים להיכנס מעבר לפשט ולבאר, כדי להבין מה הוא שחסר, ומה אני אמור או יכול לתת.

 

נתינה:

נתינה בפשט שלה, אומרת שיש צד שנותן ויש צד שמקבל.

אבל גם בפשט הזה ישנו קושי מכיוון שאנחנו מכירים מצבים בהם הרצון שלנו לתת גדול מהיכולת או מהרצון של הצד השני לקבל, ואז נוצרת שוב סתירה שמעלה עומס רגשי גם של הנותן וגם של המקבל. מצד אחד (הנותן) עומס של תחושת הדחייה, ומצד שני (המקבל) עומס של תחושת הכבדה או עלבון וכו׳.

והפוך, כשהרצון שלנו לתת קטן יותר מהרצון או מהצורך של הצד שמקבל, גם פה עולה קושי ופה נפגוש דווקא את הצד המקבל בתחושת הדחייה (ודווקא מהצד הנותן) ומתחושה של הכבדה מהצד הנותן מכיוון שהרצון אינו מהותי או אינו חזק מספיק ולמעשה הנתינה נעשית כמעט מתוך הכרח.

ז״א, שאפילו מצב חיים לכאורה רגיל, כשבוחנים אותו, מתחילים לגלות רובד נוסף שמצריך לימוד אם רוצים לדייק בו.

 

נתינה, כדי שתהיה מדויקת, מצריכה איזון בין הרצון שלי לתת, לבין הרצון של הצד השני לקבל, ז״א, מידת הנתינה שלי צריכה לפגוש בהלימה את מידת היכולת שלו לקבל.

אז ישנה נתינה.

 

אבל כדי שאני אוכל להיות במקום שנותן, אני צריך קודם כל להיות במקום שמקבל ובואו נבין את זה:

כדי לתת למישהו משהו מעצמי, אני צריך לראות אותו, בצורך שלו לקבל, ז״א, אני צריך להתחבר אליו, מתוך נקודת המבט האישית שלו, להזדהות עם הרגש שלו, לקבל אותו ללא שיפוט, ומתוך אהבה, יעלה בי הרצון הטוב לתת.

אבל זה לא נגמר פה.

 

כי כדי לתת, אני צריך להיות במקום שרואה את עצמי כנותן. ז״א, רואה את הטוב שיש בי, רואה ומבין שעצם השחרור מעצמי, עצם הנתינה, דווקא מעצים ומחזק את הטוב הזה שבי, ולמעשה לא גורע ממני כלום אלא להפך, ממלא את הטוב שבי במידה גדולה יותר מאשר הייתה לפני הנתינה.

 

ונעמיק עוד יותר:

כדי לראות את הטוב שיש בי ש״רוצה״ לעבור למישהו אחר, אני צריך להיות במקום שמקבל את עצמי כמי שיש לו מצד אחד, יש שכול לתת, ומצד שני, חסר שיכול לקבל, ז״א, אני רואה את הטוב שבי כטוב, ואת החסר, כחסר ולא כ״רע״.

וצריך להבין את זה טוב: כשאני רואה את החסר שבי כ״רע״, הרגשות של ההחסרה שעולים בי הם לרוב, שיפוט עצמי, אכזבה, חוסר אמון בעצמי, השוואה לאחרים וכו׳.

במקום הזה, נתינה מעצמי לעולם לא תהיה נקיה מכיוון שתמיד יסתתר בה הרצון לקבל, למלא את החסר, לפצות על החסר על ידי מה שרק נראה כנתינה. ואז, המקבל לא באמת יקבל, אלא ירגיש את המידה החלשה שבנתינה ויעלו בו רגשות ועומסים כמו בושה, חוסר נעימות, ואפילו בהפוך על הפוך, צדקנות ושיפוטיות כלפי הצד הנותן.

 

לכן, כשימימה אומרת שאת מה שחסר בי אני צריך לתת, היא מתכוונת, שעצם הנתינה, היא היא הקבלה ולא פעולת הנתינה שעושה את הקבלה, אלא הקבלה שלי את עצמי כנותן, כנמצא ראוי, ראוי להיות גם במקום שיש לו ובאותה המידה במקום שחסר לו.

זה יכול להתרחש רק כאשר אין בי שיפוט עצמי, אין בי הצורך להשוות את עצמי אל מול אחרים, אין לי רצון לקבל – כי אני מכיר בעובדה, שאת מה שחסר לי, אני יכול רק לתת (וזה מקום גבוה), והחשוב מכל, אין בי רצון לשנות באחר דבר אלא הרצון שלי לתת מגיע דרך חיבור לנפש שלו, לקבל, את מה שיש לי, לתת.

ז״א – אדם שלם.

 

ובחיבור נפלא לספירת ״תפארת שביסוד״:

ספירת תפארת, מחברת בין חמשת הספירות העליונות או הספירות ששייכות לצד ימין ששייכות למידת החסד, לבין חמשת הספירות התחתונות או אלו ששייכות לצד שמאל ששייכות למידת הדין.

ז״א היא נקודת חיבור ואמצע, בין שמיים לארץ, בין מידת החסד, לבין מידת הדין.

 

במקום האישי שלי, כשאני מצליח לראות את עצמי כמקבל, בדיוק את הדבר אותו אני נותן, שם אני נוגע בספירת התפארת, שם אני בחיבור בין שמים לארץ, בין חסד (נתינה) לבין דין (קבלה).

ולמעשה, נקודת החיבור הזו בין חסד לדין, בין נתינה לקבלה, בין שמים לארץ, היא היא היסוד שעליו עומד האדם כשהוא בתפארתו.

 

רוצה לקרוא עוד מלאכות?

היכנס לדף ״חדר מלאכה״ של המכון ותוכל להינות מעוד מלאכות של תלמידים, מדריכים ויוצרים. לחדר מלאכה

תוכלו להשאיר פרטים ולקבוע איתנו פגישה

גם ZOOM הולך…