לימוד בחשיבה הכרתית על ״עשייה״ בחיבור לספירת ״יסוד שביסוד״

“שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ” (קהלת יא1)

 

בניגוד למה שלימדו אותנו לחשוב ולהאמין, לא התכונות הן שמעצבות את האדם – אלא מעשיו הם אלו שמעצבים את תכונותיו.

 

ובואו נבאר את זה:

אנחנו כולנו יודעים לדקלם ״זה אני״, ו- ״ככה אני״ ו- ״אני לא יכול להשתנות״.

אבל, האמונה הזו, איננה נכונה. ואם נבחן אותה לעומק נראה את האמת הכואבת והיא העובדה שאנחנו פשוט בורחים מאחריות, מפחדים מהתמודדות עם הקושי בחיים ובכל הזדמנות אנחנו מנסים לעקוף אותו ולהתחמק.

באותה המידה, אנחנו מיחסים גם את העצבות, הכעס, האכזבה והעלבון לאנשים שסביבנו או למציאות שלנו. אבל האמת היא שהגיע הזמן שנראה שאנחנו, היחידים שאחראים למצבי הרוח שלנו, לתחושות וכמוהן, גם לשמחה.

 

כשאני מגיב בעלבון למי שלכאורה מעליב אותי, אני מייחס את העלבון אליו, אבל למעשה, אני הוא זה שבוחר להיעלב, החשיבות שאני מכניס במילים שלו, ההחסרה שאני מחסיר מעצמי, ויותר מזה, חוסר היכולת שלי לראות אותו כצודק ולהבין שאני אולי טועה, אלו הם בעיקר הדברים שאני עושה – או לא עושה, שמעלים בי את רגש העלבון.

עובדה לכך נעוצה באמת הפשוטה שבסופו של יום, או ימים, העלבון יעלם ויתחלף ברגש אחר, חדש, רגש שאיתו אני יכול להעצים את עצמי אל מול העלבון ולהפנות אותו כאילו בחזרה לאדם הפוגע – הרגש הזה הוא הכעס.

ועל זה אמר קהלת: ״אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ.״ (ז.ט)

 

ז״א, המקום שבנו שמאשים את החברים את בן או בת הזוג או את הסביבה ברגשות שלנו הוא פשוט חוסר הבנה. חוסר הכרה למערכת הנפשית שפועלת בנו, חוסר הבנה לחוקיות שלה וחוסר רצון להעמיק בה.

 

מסיבות אלו, ברור לנו למה המקום שבנו שמאמין שאין אפשרות לשנות אופי, תכונות או מידות, הוא פשוט חוסר ידע ועל כן הוא בבחינת ״זיהום אמוני״.

 

כהורים, אנחנו יודעים שכשאנחנו פוגשים בילד שלנו מידה מסוימת כמו קמצנות לדוגמא, אם נרצה לשנות אותה, נשתף אותו בעשייה של תרומה, תרומה לקהילה, התנדבות לעבודה עם חיות ללא בית, מסירת דברים שהוא לא צריך לנזקקים, עבודת יצירה משותפת עם חברים ועוד.

 

עצם העשייה הזו, לאט לאט, תעצים את התחושה הטובה שהילד יזכה לה ויחליש את הרצון לשמירת הכול לעצמו, התחושה הטובה הזו תהפוך אט אט להיות הדלק והאור שמניע אותו ובכך, עם הזמן, תשתנה התכונה הקמצנית שהייתה בו במידה מסוימת או לחלוטין.

הדוגמא הזו נכונה עבור כל תכונת נפש ואופי, העניין הוא שעלינו הטרחה למצוא את הדרכים לעשייה הנכונה שתביא לשינוי ההדרגתי והמיוחל.

 

החיים שלנו עמוסים כל כך, העבודה שוחקת, הפרנסה דוחקת, הכול סביבנו מקשה עלינו לצאת מהמקום ה״אמוני״ שלנו ולראות שיש דרך אחרת. לראות שאפשר אם רק נרצה – לעשות שינוי. ולא סתם נאמר ״לעשות״ שינוי, מכיוון ששינוי מצריך עשייה מוקדמת. הוא לא מגיע לבד.

 

גם הנפש שלנו, ביסודה, יש לה רצון טבעי לצמוח, להתפתח, והיא אכן מתפתחת בכל מקרה. אבל בואו נבין מה זו ההתפתחות הזו שמתרחשת אצלנו בנפש:

 

הנפש מורכבת מחלקי מהות וחלקי עומס, ז״א, מטוב ומרע, ז״א מניגודים.

זה היסוד, זו היא מערכת ההפעלה שלנו וכך היא עובדת. ישנן מידות שונות בנפש שלנו, מידת החסד, מידת הדין, מידת הרחמים וכו׳.

המידות נבנות מלידה ועד פטירה ולכל מידה יש את העוצמה שלה אל מול המידות האחרות, ומידת השפעה שונה על הנפש שלנו. אם אדם הוא כעסן כשהוא קטן, בלא עשייה מכוונת כמו שביארנו, הוא יהפוך להיות כעסן גדול. אם אדם קמצן כשהוא קטן, הווה אומר, מידת החסד אצלו היא לא בולטת בעוצמה שלה, בלא עשייה נכונה ומכוונת, יהפוך להיות קמצן גדול וכו׳.

 

בלימוד נכון, ניתן לקבל את הכלים לעשייה נכונה, לעשייה שתכוון אותנו למקומות שיעוררו שינוי בנפש, שיגבירו מידות מסוימות ויחלישו אחרות. שיחזירו איזון לנפש.

המטרה של העשייה הזו, בפשט שלה, הוא שאיכות החיים שלנו תשתפר, שנהיה פחות ממהרים לכעוס, ויותר רחבי לב. השינויים האלו מביאים שמחה ללב ולנפש.

מידת החסד שעשה איתנו ה׳ היא, שכל עבודה, קטנה כגדולה, אם היא נעשית נכון מתוך כוונה תהיה לה השפעה על חלקים נוספים בנפש שלנו ותאזן גם אותם. ז״א, אם נעבוד על מידת הרחמים שבנו, בהכרח תפחת גם מידת הכעס ובהכרח תשתנה ותתעצם מידת הקמצנות וירחב ליבנו. וכמו שימימה אמרה: ״ירחב ליבו ממעשיו״.

 

אבל חסד נוסף עשה איתנו ה׳, הוא לא וויתר לנו, לא על חובת ה״בחירה״, לא על חובת ה״טרחה״, ולא על חובת ״שחרור האחיזה בתוצאה״. (לשיעור נפרד)

ז״א, כדי להתפתח, אנחנו צריכים לפרוץ מחסום, כדי לשנות, אנחנו צריכים לשנות (בבחינת לימוד), כדי להגיע, אנחנו צריכים להתחיל לצעוד. וזה קשה. וזה טוב.

וניתן לנו משפט מפתח שאומר: אין התפתחות, אלא בנוכחות של קושי.

 

ונחבר לספירת ״יסוד שביסוד״:

 

הנפש שלנו, כפי שאמרנו, משתנה כל רגע, מיום לידתנו ועד יום מותנו.

ז״א, שום דבר איננו סטטי, כלום לא עומד על מקומו. הכול בזרימה.

היסוד שבנו,היציבות שבנו, כדי שתהיה יציבה, צריכה להשתנות ללא הפסקה ולמעשה, הדבר היחיד שקבוע – הוא המשתנה התמידי.

העשייה שלנו נועדה לשנות תכונות, התכונות מיסודן גמישות לשינויים – בתוך השינויים הטבעיים של הנפש.

ז״א, רק בעשייה טובה, עם כוונה טובה, עם אמונה טובה, יש לנו את היכולת לשנות את היסוד (התכונות) שביסוד (שורש הנפש).

 

ובסוף, מי שנותן את הדין על העשייה הטובה שלנו, היא הנשמה שהרי נאמר שאנחנו רק השליחים שלה ולכן עלינו האחריות המלאה לתיקונה שנאמר: ״לבד הנשמה הטהורה, שהיא עתידה לתן דין וחשבון לפני כסא כבודך.״

 

ולכן התחלתי את הלימוד מהמשפט: שלח לחמך וכו׳. מכיוון שהלחם שלי, הוא בבחינת המעשים שלי, והעשייה משנה תכונות, וכשאגיע לעשייה הזו ואאסוף את הדגן והתירוש והיצהר, שהם בבחינת התוצאות, שם אוכל ממנו ואהיה שבע רצון. שנאמר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ:״ (דברים)

 

רוצה לקרוא עוד מלאכות?

היכנס לדף ״חדר מלאכה״ של המכון ותוכל להינות מעוד מלאכות של תלמידים, מדריכים ויוצרים. לחדר מלאכה

תוכלו להשאיר פרטים ולקבוע איתנו פגישה

גם ZOOM הולך…