לימוד בחשיבה הכרתית על ״מותר-ואסור״ בחיבור לספירת ״חסד שביסוד״

מילדות מלמדים אותנו שבצמתי הבחירה בחיים ישנן שתי אפשרויות ברורות שקודמות לכל והן: מה כדאי לי ומה לא כדאי לי. זה מתחיל בבית הספר, ממשיך לצבא, ללימודים, ובולט במיוחד בהחלטה על הקריירה ולא פעם גם בהחלטה על בן או בת הזוג.

המבנה הזה של כדאי או לא כדאי מלווה אותנו כל יום בכל תחום בחיים ולמעשה הפך להיות הנתיב המהיר והנוח ביותר עבור רובינו.

 

אבל ישנו נתיב נוסף והוא: מה נכון ומה לא נכון עבורי. זה נתיב שמוכר לכולנו ולמעשה אנחנו פוגשים גם אותו בכל צומת החלטה אבל ברוב המקרים ההחלטה של מה כדאי לי תהיה העדיפה ובעיקר תבלוט אם נבקש עצה מחבר או יותר מזה, מבן משפחה. המשפחה, תעטוף את זה בדרך כלל במעטפת של דאגה למה שיעשה לי טוב במקרה הטוב ולאסון כלכלי במקרה הרע אם לא אבחר בכדאי.

אבל האמת היא שהמבנה של ״נכון״ ו״לא נכון״ הוא המבנה החשוב ביותר עבורנו. הבעיה עם המבנה הזה נעוצה בעובדת חיים פשוטה – ברוב המקרים, מה ש״נכון״ עבורי הוא לא מה ש״כדאי״ לי, וזה מעלה סתירה שבדרך כלל מציבה את השכל כנגד הלב.

מה שמייחד את הלב שלנו הוא שאין לו יכולת לשקר. הלב תמים מעצם טבעו ומשקף ומהדהד תמיד את האמת הפשוטה של נכון = מדויק, ו לא נכון = הפרה.

הבעיה כפי שהסברנו מתחילה מילדות. כבר אז, מלמדת אותנו הסביבה (הקרובה) לא לסמוך על הלב, אלא לסמוך על השכל. גם זה מלווה אותנו לאורך כל חיינו עד שלמעשה, מגיע המצב הנורא שכשהלב צועק, אנחנו לא רק משתיקים אותו, אלא מדחיקים את הצעקה וחונקים אותה כדי ״לא להתבלבל״. אנחנו מפחדים מהלב שלנו עצמנו.

וכך עם הזמן, נוצר ניתוק בינינו לבין הלב שלנו, בינינו לבין הרגש, אנחנו נהיים כהים לרגשות, להתרגשות, כהים לתחושות ולעולם הפנימי שלנו, לאמת שלנו, לייחודי שבנו, למה שהופך אותנו למי שאנחנו באמת, ולאט לאט הופכים להיות דומים, דומים לסביבה, זהים לאנשים שסביבנו, במחשבה, בדיבור ובמעשה – ובכך, בלי שנשים לב, נעלמים אט אט לתוך מציאות שאינה אנחנו ואנחנו, איננו בה, לא רואים ולא נראים, שטים על המסלול המהיר בציפה עד לקו הסיום.

 

ופה נכנס מבנה חדש שאמור להוציא אותנו מהציפה הזו והוא: מה מותר – ומה אסור.

מותר ואסור, צמד מילים מוכר שלמעשה כמעט ונעלם מהמציאות הפנימית שלנו. אנחנו פוגשים אותן במקומות של חוק, מקומות קיצון של עבירות על חוקים בין אם עסקיים, בין אם חברתיים ובין אם מוסריים.

אבל האם פעם חשבנו באמת על מהות המילים – מותר – אסור?, האם פעם חשבנו שיכול להיות שמותר ואסור קשורים בנפשנו קשר עמוק ביותר?

 

האם אנחנו ״מתירים״ לעצמנו (לשון מותר) לעבור על ציווי הלב שלנו? האם מותר לנו להתעלם ממנו?

גם במאכלים ישנו אסור ומותר, אבל גם שם אנחנו פוגשים את זה רק במקרי קיצון של סכנה לבריאות אבל האם לעשן זה מותר? האם הנפש שקיבלנו למשמרת שנאמר ״וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם״, מתירה לנו להכניס לקרבינו רעלים כאלו? האם כל אוכל שנכניס לגוף יתקבל בתודה וברכה? האם אנחנו יודעים לשאול את השאלות האלו ששמות אותנו ואת הרצונות שלנו לרגע בצד ומתייחסות בכבוד וייראה לגוף שלנו, ללב שלנו?

 

המילה ״מותר״ יש בה תדר שמתיר קשרים, משחרר חסימות, במותר ישנה ברכה, אני למעשה מתיר את הכבלים של נפשי מהמציאות של ״כדאי״ ומשחרר אותה (את הנפש) לאורה של המציאות האמיתית של ״נכון״.

וממשיך בהיפוכו ל״אסור״ – שהרי מה שאסור, כבול, קשור קשר חזק בצד האמת, ז״א לא ניתן לשחרר מהמקום של העומס למקום של מהות כי אין לו שם מקום.

וכשאנחנו עוברים על האיסורים האלו בחיים, אנחנו משחררים את מה שאסור לשחרר ומערבבים תפל בעיקר, מהות בעומס, אמת בשקר, טוב ברע, ושם, הבהירות והצלילות מעכירים והכול חוזר ונהיה כהה וחוזר לציפה ולעמימות.

וכשאנחנו אוסרים על עצמנו, לא נותנים להרגלים לקבוע אלא מתירים את מה שמאיר, מתירים להתחדשות לפעם בנו, מתירים לעצמנו להקשיב ללב שיודע, ללב ששומע וללב שמבין, שם אנחנו פורצים חסימות ילדות ומתחילים לנקות, לשקם ולתקן והנפש מגיבה בשמחה ובשיר והלב משמיע את ניגונו וכל הנשמה תהלליה הללויה.

 

ופה החיבור הנפלא לספירת חסד שביסוד:

החסד, הוא החסד שניתן לנו היכולת לתקן את עצמנו לחיים נכונים וטובים ודרכו אנחנו יכולים להגיע במחשבה טובה, בדיבור טוב ובמעשים טובים, ליסוד שבנו שהוא תכלית חיינו בעולם הזה והוא החיבור בין הלב לשכל, איזון המערכת האישית שלנו כדי שנהיה אנחנו – עצמנו, על כל מה שיפה בנו ונהיה מותרים וחופשיים לבחור בחירות טובות ונכונות עבורנו כל רגע ורגע שנאמר: ״כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ״.

 

 

רוצה לקרוא עוד מלאכות?

היכנס לדף ״חדר מלאכה״ של המכון ותוכל להינות מעוד מלאכות של תלמידים, מדריכים ויוצרים. לחדר מלאכה

תוכלו להשאיר פרטים ולקבוע איתנו פגישה

גם ZOOM הולך…