לימוד בחשיבה הכרתית על ״לב שומע״ בחיבור לספירת – גבורה שבמלכות

“שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ”

כולנו מכירים את המשפט הזה מתוך אגרת הרמב״ן. אבל האם אנחנו גם מיישמים אותו נכון?

בלימוד הקודם נתתי דוגמא למתרחש הבא: אנחנו ההורים, בבית, והילדים רבים, זה רוצה ככה וזה רוצה אחרת, הקטן בוכה שהגדול הרביץ לו והגדול בוכה שהקטן מעצבן אותו ותוך כדי גם בת הזוג או הבעל, מאשים אותך שאתה לא עושה משהו בנידון.

 

זוהי סיטואציה רגילה בכל בית, בין אם הילדים קטנים בין אם גדולים.

למעשה, המציאות הזו כל כך רגילה וכל כך שגורה, שאנחנו כבר רגילים לתת לה לעבור מתחת לרדאר שלנו כהורים.

רדאר – הכוונה לתפקיד שלנו כמחנכים וכדמויות שאמורות לתת הכוונה ע״י דוגמא, ע״י מעשה, ע״י מילה נכונה, בזמן הנכון ובטון הנכון.

והקושי פה גדול, כי האוטומט שלנו רואה במתרחש כ״מפריע״ והמערכת מיד נכנסת למצב של נטרול ההפרעה, סילוקה בכל אמצעי.

אז ברגיל, צעקה או שתיים יפתרו את הבעיה ובמקרים אחרים, קצת יותר.

אבל פה רק מתחילה הבעיה.

 

אנחנו רגילים לדרוש מהילדים שלנו הקשבה במקרה הרע, וציות במקרה הטוב.

יצרנו לעצמנו מציאות שבה ישנה תקשורת כמעט חד כיוונית בינינו לבין הילדים, אנחנו מדברים, והם אמורים להקשיב.

זה נכון שהם מדברים אלינו כל הזמן, אבל כמה באמת אנחנו מקשיבים להם, כמה באמת אנחנו ״שומעים״ את ״מה״ שהם אומרים?

כמה זמן עובר בין מה שהילד אומר לתשובה שלנו שבדרך כלל פשוט מנסה ״לפתור״ לו הכול.

 

בשביל להבין מה קורה פה, צריך להעמיק וללמוד מה משמעות המילה ״לשמוע״, ״להקשיב״.

בפשט שלה, ״לשמוע״ זה פשוט לשמוע מה הילד אומר לי. אני ״שומע״ אותו באופן טבעי כי הוא מדבר.

אבל בהעמקה, הסיפור נראה לגמרי אחרת ובואו נבין את זה:

נתחיל מהעובדה שנפש הילד (כמו נפש כל אדם), בנויה משלושה מלבושים: מחשבה, דיבור, ומעשה.

עכשיו נבין, שכל דיבור שלו, מתחיל במחשבה. ונעמיק עם זה עוד. מחשבה היא הביטוי הקרוב והאינטימי ביותר של הנפש והיא מתגלה לילד רק בפנימיות שלו. המחשבה הזו נושאת תוכן מסוים שמגיע מתוך הנפש ורוצה להתגלות. ע״י דיבור, הילד נותן תוקף למחשבה – ז״א, נותן זכות למקום האישי שלו כילד בעולם.

הדיבור עצמו, הוא קול, ז״א, יוצא מחלל הגרון, פורט על מיתרי הקול ויוצא החוצה לעולם.

ל״קול״ הזה, יש ניגון מיוחד. הניגון הזה הוא ההדהוד של הלב שלו שמתלבש במילים, ולמעשה, מה שיוצא החוצה, הוא שילוב בין מחשבה (שכל) ללב (רגש).

ז״א, אלו כבר לא רק מילים, אלא מערכת נפשית שלמה שמביעה את עצמה.

 

שלמה המלך ביקש מאלוהים דבר אחד בלבד: ״ונתת לעבדך לב שומע.״

אמר לו אלוהים, בגלל שביקשת דווקא את זה, תקבל הכול.

ומדוע הבקשה הזו שווה את הכול? מכיוון שלב שומע, לב רואה, לב מבין, זה למעשה תכלית התיקון.

ונחזור אלינו כהורים:

כשאנחנו באוטומט של לסיים את המריבה, לקבל קצת שקט, אנחנו רחוקים מאוד מהיכולת ״לשמוע״ את הילד. וכשאנחנו לא שומעים אותו, אנחנו גם לא שומעים את עצמנו פנימה. ואז למעשה, שוב, אין שומע ואין נשמע ובמקום הזה, גם מה שאנחנו כהורים ״משמיעים״ לא מתחבר למה שהילד משמיע והתוצאה: ביטויה של הנפש הזו, נשאר תלוי באוויר, ללא מענה. וגרוע מזה, המענה שהיא מקבלת יהיה הפוך וסותר למה שהיא מבקשת או צריכה ובכך, לא רק שאנחנו לא ממלאים את חובתנו כהורים, אנחנו מסבים נזק שלעתים הופך לקשה מאוד לתיקון בעתיד.

 

וכל זה כשמדובר בילד אחד מתוך השניים או השלושה אם כוללים את בת או בן הזוג שגם הם חלק מהמתרחש ולפעמים גם יותר.

וכאן אנחנו נכנסים למקום נוסף של הצורך בדיוק, איך אני כהורה, פותח את מרחב הראייה שלי, מצר את עיני ומביט במתרחש על כל חלקיו, מתחם, ונותן לכל אחד כמידתו וממקומי. וזה כבר לביאור ולימוד נוסף.

 

ובחיבור נפלא לספירת ״גבורה שבמלכות״:

שלמה המלך הבין שכל העושר, הנשים והסוסים, לא הם שיהפכו אותו למלך. אלא רק אם יוכל להיות קשוב באמת לעם, קשוב לאנשיו, לזולת, שומע ומקשיב באמת לקולם, רק אז יהיה בבחינת ״מלכות״, ז״א, רק אם יוכל לשמוע באמת, יוכל גם הוא, להשמיע דברי אמת.

ולדבר הזה נדרשת גבורה, נדרש אומץ, נדרשת מידה רבה של צניעות. ובמידת הגבורה ישנה ענווה, הגבורה היא הרצון להיות שם לא בשביל עצמך אלא בשביל הכלל.

וגם אנחנו כהורים, בעיני הילדים שלנו, אנחנו בבחינת מלכות. ואם גם אנחנו נבין לעומק, שכדי שנהיה ראויים למלכות הזו בעיני הילד ובעיני עצמנו, אנחנו צריכים להיות שם בשבילו עם לב שומע. ואז, כשנדבר, נדבר אל ליבו והשיחה תהיה מלב אל לב.

זוהי כמובן גם נקודת ההתחלה של חינוך בבסיסו.

 

רוצה לקרוא עוד מלאכות?

היכנס לדף ״חדר מלאכה״ של המכון ותוכל להינות מעוד מלאכות של תלמידים, מדריכים ויוצרים. לחדר מלאכה

תוכלו להשאיר פרטים ולקבוע איתנו פגישה

גם ZOOM הולך…