לימוד בחשיבה הכרתית על ״ביכורים״ בחיבור לספירת ״הוד שבמלכות״

אנחנו מתקרבים לחג השבועות. זמן מצוין לבדוק מה מייחד את החג הזה ואיך הוא קשור לכל אחד מאיתנו באופן אישי.

חג השבועות נקרא גם ״חג הביכורים״. הביכורים הם הפרי הראשון – הטוב.

במשנה פאה כתוב שהביכורים הם מהדברים ש״אין להם שיעור״. ז״א אין להם מידה, ממעט ועד הרבה אבל העיקר שיהיה מובחר.

נכון שבזמן שבית המקדש היה קיים, המנהג היה להביא מהפירות המובחרים לכהן בית המקדש.

אבל היום, מאחר ואין לנו בית מקדש ואין כהן שיקבל את הביכורים, אנחנו צריכים לעשות כמאמר חז״ל והוא בבחינת ״נשלמה פרים שפתינו״. ז״א, הבאת הביכורים היום איננה לבית המקדש אלא היא בבחינת ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.״

ז״א המקדש הוא פנימי, אצל כל אחד מאיתנו, בלב, במחשבה, בדיבור ובמעשה.

 

ובואו נבין מה זה אומר, ולצורך זה נצטרך להביט על חיינו בעין בוחנת:

החיים שלנו כפי שכבר אמרנו, משולים למסלול מירוצים, שחוק ועייף.

אנחנו קמים כל בוקר מחדש למירוץ, להספיק כל הזמן מה שאי אפשר, להילחץ, למהר, לאחר, לחזור הביתה עייפים, לילדים שרוצים אותנו נמרצים וקשובים.

אבל זה לא קורה. אנחנו עייפים מאוד. עייפים בגשמי וברוחני.

 

במצב הזה, ונבין את זה טוב, אנחנו טסים על אוטומט. למעשה אין אף אחד שאוחז בהגה של החיים שלנו. וזה מעמיק מאוד. זה לא רק היום יום והפעולות והלוז השגרתי שנמצא תחת הטייס האוטומטי, אלו גם המחשבות שלנו, הדיבור, המעשים, הרגש, ההבנות, ועוד.

 

ובואו ניקח את זה צעד אחד קדימה:

אנחנו חיים על ציר הזמן שנקצב לנו מיום לידתנו ועד יום מותנו.

כשאנחנו מוסרים את המפתחות ואת ההגה לטייס האוטומטי, מה שקורה הוא, שאנחנו סוגרים את העיניים שלנו ולמעשה, רק מחכים שהטיסה תיגמר. והזמן באמת טס – אנחנו מכירים את ההרגשה הזו, השבוע רק מתחיל ודקה אחרי כבר נגמר. ואנחנו עייפים, כל הזמן. זה בגלל שהעיניים עצומות והרעש אדיר.

הרעש מעייף אותנו.

 

והנה, מגיע חג שבועות שאומר לנו, שים לב, הגיע זמן הביכורים. והחג אמור לעורר בנו את המחשבה – מה אני מביא למקדש? מהם הביכורים שלי?

ומה שיפה בסיפור הזה, שגם רגע אחד לפני כניסת החג, עדיין יש זמן. וימימה אמרה ש״יש הרבה זמן בזמן״ כי הכול יחסי ולכן אמרה עוד ש ״אין נכות ברוחני״. ז״א עדיין הכול אפשרי, הכול פתוח בפנינו אם רק נבחר.

אז – מה הביכורים שלכם השנה?

מה תביאו מכם, מה תתנו לעצמכם?

כמו שאמרנו, אין מידה לביכורים, וכמו שימימה אמרה, הכול ביחסי. לכן, אחד הדברים הטובים ביותר שאפשר לעשות הוא, להתחיל לקחת את ההגה בחזרה לידיים שלנו. להחזיר את הבקרה למערכת האישית. לפתוח את העיניים ולראות שיש דרך לצאת מהטירוף והשעבוד לזמן.

נכון, זה קשה – אבל אפשרי. יש זמן, גם אם נשנה משהו במחשבה, גם אם ניקח לעצמנו חמש דקות ביום – חמש דקות. חמש דקות בהם אנחנו עוצרים. נושמים עמוק. מנסים להיות רק כאן, עכשיו, אני וההפסקה הקצרה שלי. להקשיב למחשבות שרצות, לנסות לתפוס מחשבה אחת, ולאחוז בה, לא לשחרר אותה, לעבד אותה, לדבר אותה, לתת לה תוקף וקיום. לראות אותה, לראות אם היא טובה או מיותרת. אם מיותרת, לשחרר, לא לאחוז יותר. אם טובה, ליהנות ממנה, למצות אותה.

חמש דקות ביום.

ואז, נוכל להגיד שהבאנו ביכורים. שעשינו שינוי, ויש תוצאה לעמל, הוא נשא פרי. גדול או קטן, אבל פרי, מובחר, מלא בהוד. והפרי הזה מוגש לתיקונינו, מובא להיכל הפנימי שלנו בהוד והדר.

 

ובחיבור לספירת ״יסוד שבמלכות״:

היציאה מהאוטומט היא תחילתו של תיקון הנפש.

היכולת שלנו להבין שאנחנו צריכים להחזיר לעצמנו את האחיזה בהגה, היכולת לבחור בה, לטרוח, להיות בה למרות הקושי, להבין שהיחסי הוא הדבר הטוב ביותר, זהו היסוד שבאדם. להבין את מקומו, את מידתו מבלי לוותר על העבודה, מבלי להתייאש, עקב בצד אגודל, חלקיק על חלקיק, בונה, משחרר, משתנה, מתקן את היסוד.

כשאנחנו במקום היפה והנפלא הזה, שם נמצאת מלכות, שם ישנה ענווה, צניעות, דבקות במטרה.

שם מתחיל שינוי שפותח דלת למסלול חדש בחיים. המסלול המואר.

רוצה לקרוא עוד מלאכות?

היכנס לדף ״חדר מלאכה״ של המכון ותוכל להינות מעוד מלאכות של תלמידים, מדריכים ויוצרים. לחדר מלאכה

תוכלו להשאיר פרטים ולקבוע איתנו פגישה

גם ZOOM הולך…