לימוד בחשיבה הכרתית על נוכחות של אב.

מהות האב ותפקידו תופש מקום נרחב בדפי ההגות היהודית בפרט ובהיסטוריה של הפילוסופיה בכלל, מתוך נקודת המבט האמונית שגם לאדם הראשון ישנה דמות אב ראשונית שהיא האלוהים. ומשם הכול נגזר ונמשך לאורך הדורות.

 

ישנן בתורה מראשיתה ועד סופה דמויות רבות של אבות עם מערכות יחסים שונות עם ילדיהם, חלקן מעלות סימני שאלה גדולים ומעמידות אותנו – היום, אל מול סתירות לכאורה שלא מתיישבות עם ההיגיון שלנו או עם המקום האמוני שלנו והתפישה שלנו את עצמנו כאבות.

 

הבעיה העיקרית שלנו האבות היום, היא המרחק האדיר בין המהות שלנו ותפקידנו כאבות, ממה שקורה בפועל – מהדמות שאנו מעמידים אל מול הילדים שלנו יום יום.

 

וחשוב להבין שכל מה שיידרש כאן ויאמר כאן אינו אמת מוחלטת וכמובן שישנה מורכבות בכל דבר ובכל משפחה והפרטים משתנים מאדם לאדם. אבל מה שאיננו משתנה הוא המהות. וכשאלה לכל אחד פנימה: מהי הדמות והנוכחות שלי כאב מול הילדים.

והשאלה הזו היא שאלת מהות – ומכיוון שכך, המענה איננו קל ומצריך העמקה ולימוד.

בפשט זה קל, אחד יאמר, אני ככה וככה, ואחר יגיד, בזה אני יותר ובזה אני פחות וכו׳.

 

אבל זה רק מייצג את הרובד הפשטני של התוצאה של חוסר הדיוק שלנו, ההפרות, ההפרזות, ההחסרות וכו׳.

כדי להבין וכדי שנהיה מסוגלים לראות את הדברים כמו שהם, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מספר שאלות:

 

שאלות מנחות לפתיחת הראייה:

 

  1. כמה זמן מתוך היום שלי, אני מקדיש למחשבה אמיתית על תפקידי כאב
  2. האם כשאני עומד מול הילד אני רואה את חשיבות דמות האב למול עיני כמביט מתוך עיניו של הילד
  3. האם כשהילד מדבר – אני מקשיב קשב אמיתי נקי ורואה גם פה את תפקידי מתוך נקודת המבט של הילד
  4. האם כשאני כועס – אני מתכוון לכעוס – או שהכעס יוצא ועולה מתוך עומס אל מול הילד או מול עצמי כחסר עונים (ופה התשובה מורכבת)
  5. מהי השקפת העולם שלי כאב לגבי הילדים – מהי זווית הראייה שלי וכמה היא רחבה
  6. האם אני מעגל פינות ובורח מהתמודדות במתרחשים מול הילדים ופותר אותם בתירוץ כלשהו.
  7. עד כמה אני באמת סומך על הילד שלי ומנתק את היכולות שלו מהעומסים האישיים שלי לגבי היכולות שלי

 

אלו רק חלק מהשאלות שאמורות לתת לנו כיוון ראשוני לבדיקת הנוכחות שלנו מול עצמנו ומול הילדים.

 

ניקח לדוגמא מתרחש רגיל, בו הילד חוזר הביתה מבית הספר מתוסכל.

המתרחש מתחיל למעשה ברגע הכניסה לבית. הכניסה תמיד תהיה שונה מכיוון שהילד למעשה רק מחכה להגיע הביתה כדי לשתף את שעל ליבו והשיתוף מתחיל עוד לפני שהילד עצמו ער לו. זה יהיה באנרגיה שלו, בתנועת הגוף, במבט, הוא לא יהיה רגיל אלא מעט יציץ עלינו, מעט ישפיל, יחפש תשומת לב בצורה דקה מאוד. הוא עדיין לא בשלב שהוא מדבר על זה אבל זה כבר נמצא.

הצעדים שלו יהיו שונים, ההליכה קצת יותר עצבנית, השיחה לא זורמת ועוד רמזים רבים.

 

את האנרגיה הזו, למעשה, הנפש שלנו קולטת. זה נקלט בהכרה. אבל האם אנחנו קשובים לזה, זו שאלה גדולה.

אם לא נהיה קשובים, מחוברים לילד, מחוברים לתפקיד שלנו, לא רק שניתן לזה לחמוק, אלא שכשהילד כבר יוציא משהו מהפה, במקום למלא את תפקידנו, נפתור אותו באמרה מבטלת כזו או אחרת ואף יותר גרוע, נפתור לו את הבעיה ״בקלות״ בהבנה שלנו שתמיד תהיה חלקית ולא תעזור.

 

אנחנו ממהרים ״לפתור״ לילדים שלנו את הבעיות שלהם ״כאילו״ בקלות. זה מגיע ממקום שלכאורה רוצה להרגיע אותם, אבל למעשה זה עושה את הדבר ההפוך. זה מרחיק את הילד וסוגר אותו מפנינו. והשאלה היא, למה.

 

אחת הטעויות הגדולות בהבנה שלנו כהורים, היא שאנחנו אמורים להחזיק בהגה של החיים של הילדים.

אבל ישנו הבדל מהותי בין תפקיד האוחז בהגה (הטייס), לבין תפקיד הנווט. ואנחנו כהורים, ובפרט כאבות, תפקידנו ומהותנו היא להיות נווטים. הילד הוא ״תמיד״ הטייס, מרגע שהוא יכול לדבר ולעמוד בפני עצמו ולתפקד – ז״א מרגע שהוא מפסיק להיות בבחינת תינוק, הוא עובר לעמדת הטייס ואנחנו עוברים אחורה לעמדת הנווט.

ובואו נבין מה ההבדל בין להיות טייס לנווט.

 

במתרחש שהצגתי, כשלילד יש בעיה ואני בקלות פותר לו אותה בייעוץ לכאורה חכם, אני למעשה יוצא מכיסא הנווט ושם ידיים על ההגה.

אבל האמת היא, שזה לא מה שהילד ביקש וודאי שלא מה שהוא צריך.

התשובות, ההבנות, הבחירות והעשייה, כולם צריכים לבוא מהילד, לא מהאב. תפקיד האב הוא לתת לילד כלים, להאיר לו בפנס על מורכבויות שהוא לא רואה ובכך לעזור לו להרחיב את מרחב הראייה שלו.

לשאול אותו שאלות ענייניות מהותיות שמהן יוכל להבין וע״י זה להרחיב את מידת ההכלה שלו.

עלינו לפתח בו את ראיית הטוב. הטוב והמיוחד שבו, הטוב והמיוחד שבאחר, לפתח בו את מידת הנתינה, להפחית מידות כמו כעס, קמצנות, ציניות, שחצנות ועוד.

להראות לו תמיד את הבחירה בין טוב לרע כמאמר: ״רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע.״ דברים ל טו.

לבדוק היטב מהו הכיוון שאליו מושכת נפשו ולהיות שם בנוכחות כדי לנווט למקום הנכון.

לתת לו לטעות כשצריך ולחוות את עצמו כטועה ולצמוח משם, לתת לו להיכשל ולחוות עצמו בכישלונו ולצמוח משם.

להראות לו שאנחנו מאמינים בו גם כשהוא כבר לא מאמין בעצמו.

 

אבל, כדי שהדברים האלו יוכלו לקרות, אנחנו צריכים לפתח קודם כל בעצמנו את מרחב הראייה האמוני שלנו לגבי הילד.

מרחב הראייה שלנו אמור להיות רחוק בזמן, ז״א אנחנו צריכים להסתכל על הילד מגובה הטייס, לראות את תחילת חייו ואת המשך חייו – ופה חשוב להבין: המשך חייו איתנו – או בלעדינו. ולזה נדרשת העמקה נוספת ולימוד נוסף.

אבל אם רק ניגע בנקודה הזו, נבין, שלמעשה, הילד יחיה את חייו איתנו או בלעדינו, והעובדה הזו צריכה לשמש בסיס להבנות אחרות שלנו לגביו בעיקר מהמקום שאמור לסמוך על המידות הטובות שלו ועל הכישורים שלו וכו׳.

 

חשוב להבין דבר נוסף ועמוק לגבי כל התשובות ה״קלות״ שאנחנו נותנים לילדים שלנו:

הנזק שאנחנו עושים בא לידי ביטוי בשני כיוונים עיקריים:

  1. במקום לפתח את החשיבה העצמית שלו, אנחנו מטמיעים בו חשיבה שאיננה טבועה בו ושלא תישאר איתו אלא תהיה בבחינת דקלום ללא הבנת הלב והשכל.
  2. אנחנו למעשה לא משאירים אצלו כלים להתפתחות אלא תשובות ללא כלים ואלו הם בבחינת מטחנת קמח ללא קמח – ז״א, המטחנה תעבוד אבל בלא גרגירי החיטה שהם בבחינת הזרעים שאנחנו שותלים בנפשו, לא יוכל לעבד את הזרעים לכדי קמח שיפיק ממנו לחם לנפשו – שנאמר: הצדיק אוכל לשובע נפשו.

 

וככל שנעמיק יותר, נבין יותר שתפקיד הנווט, לא רק שמצריך את הסרת הידיים מההגה, אלא יותר מזה, מלאכת הניווט היא מהות שמצריכה לימוד מעמיק.

 

לימוד תפקידנו כאבות הוא לימוד לחיים, הוא מכיל בתוכו חלקים רבים ומקיפים וקשור במימוש תכלית חיינו. החלק שהבאתי רק פותח חלון קטן ללימוד עצום ונפלא.

 

רוצה לקרוא עוד מלאכות?

היכנס לדף ״חדר מלאכה״ של המכון ותוכל להינות מעוד מלאכות של תלמידים, מדריכים ויוצרים. לחדר מלאכה

תוכלו להשאיר פרטים ולקבוע איתנו פגישה

גם ZOOM הולך…