לימוד בחשיבה הכרתית על מבנה: מקשיב, מבין, עונה. בחיבור לספירת ״נצח שביסוד

כשהנתונים היבשים מספרים לנו שבכל יום, אדם בארץ נחשף ללמעלה מארבעת אלפים מסרים ביום, לא כולל הודעות מקבוצות וואטסאפ ודומיו, אין פלא שלאף אחד מאיתנו אין יכולת להקשיב באמת.

אבל נחזור רגע אחורה בזמן, לאחר שסבי עליו השלום נפטר, מצאתי יומן שהוא כתב לאבא שלי מיום שנולד.

בדף הראשון שפתחתי ראיתי מכתב קצר שסבא כותב לאבא לאחר ביקור בבית החולים (כנראה במחלקת הילודים) וכך הוא אומר: יקירי, הוא אומר, באתי לרגע קט לראות אותך…… אבל עכשיו אני צריך ללכת כי היום קצר והמלאכה מרובה…..

 

השתוממתי לנוכח המילים האלו מכיוון שתמיד האמנתי שפעם הכול היה איטי ונינוח יותר אבל מסתבר שאם בודקים ומעמיקים בזה, הדבר היחיד שהשתנה מהימים ההם לימינו היום הוא התדר – או כמו שמורי היקר קורא לו ״הצבע״ של הדברים. העולם תמיד היה מסלול מירוצים, הדוחק היה כאן תמיד, הריצה אחרי הפרנסה, החששות מהעתיד, מלחמות, מסיבות, הכול היה. אבל כן היה הבדל מהותי והוא טמון בתדר שמה שבתוך החיים נושא, הצבע של הדברים. כאיש מיתוג ועיצוב, כשאני בוחן את אופי הפרסום של הימים ההם, אני מגלה שהמסרים היו על גבול הנאיביות, משהו שלא היה עובר אף איש מכירות היום, הפרסום היה כל כך קיצוני שלמעשה הוא ממש דבר אמת. הפרסומות פשוט הציפו והעלו את הערך האמיתי של המוצר. כך, ה״מסר״ שקיבלת היה נקי מרעש, קצר ולעניין. היום, הגענו למצב כל כך רחוק מהאמת הפשוטה הזו, המאמצים והמניפולציות שאנשי הפרסום עושים בכל מדיה אפשרית הם כל כך מתובנתים ומורכבים שהמציאות שמקיפה אותנו בכל רמות התקשורת כבר מזמן לא אמיתית ולמעשה העולם שבו אנחנו חיים ומתקשרים, הקשב שלנו, יכולת הקליטה, המושפעים ישירות מהסביבה הרועשת להחריד, הוא עולם מעוות לחלוטין שרק מנסה בכל כוחו להרחיק אותנו מהפשטות ומנצל את המאוויים שלנו לטובתו הבלעדית והיא מכונה משומנת היטב של כלכלה.

 

ועכשיו, כשאנחנו יושבים מול חבר לעבודה, בן משפחה או כל אחד אחר, כשהוא מדבר איתנו, אנחנו למעשה בכלל לא מקשיבים. במקרה הטוב אנחנו מביטים בו אבל המחשבות כבר מנסחות את התשובה וברוב המקרים היא מגיעה עוד לפני שהספיק לדבר.

ימימה קוראת לזה ״תשובות מוכנות מראש״. אני שומע אותך, המערכת שלי (חסרת הסבלנות) כבר רצה לדבר הבא ושולפת ממאגר ההבנות הקודמות שלי תשובה שלא עוברת סינון אלא פשוט נשלחת לחלל האוויר כאילו אין משמעות לא לנשמע ולא לנאמר וכך אנחנו מוצאים את עצמנו בכל פעם מחדש במה שנקרא ״שיח חרשים״ כי אין שומע ואין מדבר ואין מבין ואין עונה והאוטומט שולט בנו כי הרעש כל כך גדול והצורך להספיק להגיע לדבר הבא, לסיים כבר, למצות, מייצר סיטואציה של שתי נפשות שרק כאילו מתקשרות אבל אין כל חיבור באמת.

 

מה משמעות המילה להקשיב, מהו קשב אמיתי? קשב מצריך ממני חיבור לנאמר, חיבור לסיבת הנאמר, כדי לראות את סיבת הנאמר אני צריך להקשיב לרחשים שקטים מאוד, רחשים קטנים שנמצאים בתוך המילים, בטון שלהם שמגיע מהלב ועובר דרך מיתרי הקול של מי שמדבר איתי. מיתרי הקול הם כלי הנגינה שעליו פורט הלב, הקול של הלב, אם מזייף, יזייף בפריטה על המיתרים ואם נקי, ינגן בנעימות, בדיוק.

כדי לשמוע את הזיוף הזה, או את הדיוק, הקשב שלי צריך להיות נקי מעומס, נקי מרעש פנימי שלי, ז״א אני צריך להיות פה. להיות פה אומר להיות ברגע הזה, במקום הזה, במחשבה, ברגש, בתחושה, ז״א להיות נוכח מול הנאמר כקולט.

כל רצון קטן שיש לי באותו הרגע להיות במקום אחר, לעשות משהו אחר, לטפל בעניין אחר, כל דבר קטן מייצר רעש שעולה על הרחש של הלב, אני צריך להיות ברצון אמיתי לקבל את מה שניתן לי.

וזה ממשיך: אחרי שנאמרים הדברים, אם הקשב נקי, נדרשת המתנה, המתנה להבנה שתגיע, המילים צריכות לקבל מבנה אצלי בנפש כדי שאוכל להבין אותם וגם פה ישנו קושי גדול. כל רצון שלי להשפיע, כל שיפוט ולו הקטן ביותר שיש לי מול אותו אדם, כל רגש סותר שקיים בי וכל הבנה קודמת שיש לי לגביו, מפריעים להבנה שפנימית להתהוות, העומסים מייצרים גם פה רעש פנימי שלא מאפשר חיבור ואת הרעש הזה אני צריך לתחם כדי שההבנה תתקיים.

 

ואז, אם הקשב היה נקי, אם ההבנה הייתה חדשה, ז״א לא נשענה על דעה קדומה או שיפוט וכו, אז אני יכול לענות. וגם פה קיים קושי. במקום הזה עולים עומסים של ״איך אני נשמע לצד השני״, איך הצד השני תופס אותי, האם אני נשמע חכם מספיק, האם מתנשא, האם מישהו אחר היה נותן תשובה טובה יותר, האם התשובה שלי תספק אותו, האם היא תפגע בו, וכולי וכולי וזה ממשיך עוד הרבה ומעמיק.

 

ז״א, גם לענות תשובה פשוטה זה עניין לא קל ומצריך לימוד, טרחה והעמקה.

 

אז אנחנו מבינים עכשיו שכדי לבצע דבר כל כך פשוט כמו לדבר, הוא למעשה אחד הדברים המורכבים ביותר, שמצריכים שקט פנימי, נוכחות בזמן ובמקום, רצון טוב, ראיית הטוב, גם הטוב שבי ודרכו את הטוב שבאחר, המתנה, נתינה על נקי ללא רצון לשנות, נתינת רגש לקיומי על היופי שיש בי ועל הנותר לתיקוני ללא שיפוט עצמי ועוד ועוד.

 

ופה החיבור היפה לספירת ״נצח שביסוד״:

כשאני נמצא נוכח בזמן, ברגע, בדקה ובשנייה, כשאני רוצה לקבל את הטוב שבאחר מתוך ראיית הטוב שבו שמגיעה מראיית הטוב שבי עצמי, כשאני שומע לב אל לב מדבר ועונה מאהבה, כל מילה שתיאמר תמצא את מקומה ללב האדם שמולי, תירשם בנפשו כחלק נקי שיהדהד ויאיר על חלקים אחרים בנפש.

הרגע המיוחד הזה הוא נצח, שנאמר: ״למען יאריכון ימיך״ ז״א, רגע של דיוק הוא רגע נצחי והוא נמצא ביסוד ומתאפשר בזכות ראיית הטוב ובזכות ״ואהבת לרעך כמוך״ שזה היסוד ממש.

 

רוצה לקרוא עוד מלאכות?

היכנס לדף ״חדר מלאכה״ של המכון ותוכל להינות מעוד מלאכות של תלמידים, מדריכים ויוצרים. לחדר מלאכה

תוכלו להשאיר פרטים ולקבוע איתנו פגישה

גם ZOOM הולך…