לימוד בחשיבה הכרתית על כיבוד אב ואם – בחיבור לספירת ״גבורה שביסוד״

״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ״

אין יהודי שלא מכיר את המשפט הזה ואין יהודי שיודע כמה הוא לא מובן מאליו.

ובכל זאת, זו המצווה האמצעית והיחידה בעשרת הדיברות שיש שכר בצידה.

ויותר מכך, עשרת הדיברות מתחלקות לשני לוחות כאשר הלוח הראשון מוקדש למצוות שבין אדם לאלוהים והלוח השני מוקדש למצוות של בין אדם לחברו, יחד עם זאת, מצוות כיבוד אב ואם נמצאת בלוח הראשון ולמעשה מראה לנו שפה טמון סוד שיש לגלות אותו. וכשנגלה, מתוך לימוד והעמקה – נזכה להבטחה שבצידה ״לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ״ וכו. וזה מצריך הבהרות.

 

מערכת היחסים בינינו לבין ההורים היא מטבעה אחד הדברים המורכבים והטעונים ביותר בחיינו. בתחילת הדרך, אין לנו כל ישות וקיום עצמי בלעדיהם, למעשה ההישרדות שלנו תלויה לחלוטין בהם – לטוב ולרע. כל החלטה, קטנה ככל שתהיה, תהיה בעלת השפעה מהותית ואפילו דרמתית על חיינו.

המציאות הזו משאירה עלינו רושם עמוק – למעשה הוא כה עמוק עד שבזמנים מסוימים הוא הופך להיות אחת הסיבות העיקריות למרד ולרצון שלנו להשתחרר מכבליהם של ההורים.

 

מאוחר יותר בחיים, מתחילים רגשות שונים ועומסים שונים לעלות אל מול ההורים, כעס, ריחוק, קרבה יתרה (שמקורה באותה תלות מילדות), ואלו מלווים אותנו במשך שנים. למעשה המאבק של הנפש שלנו להיות פעם פה ופעם פה, הוא שיכתיב, מי פחות ומי יותר, את אופי וטיב היחסים שלנו איתם.

 

כדי להבין את המשמעות העמוקה של כיבוד אב ואם, צריך להבין קודם מהו ״כיבוד״.

מה משמעות המילה ״לכבד״? הרי לא מדובר בלתת להם משהו כפשוטו, אם כן, מהו אותו כבוד שאנחנו אמורים ליישם כלפי ההורים?

לכבד משמעותו לקבל, כשאני מכבד מישהו אני מקבל אותו כפי שהוא, מאפשר לו מקום בעולם כמו שהוא, ללא שיפוט, ללא רצון לשנות או להזיז, מקבל אותו עם המידות והתכונות הטובות ועם המידות והתכונות הפחות טובות.

למעשה אני מקבל את אותו האדם כעובדה קיימת. אבל לקבל אותו כעובדה זה לא מספיק, מכיוון שההבנה הזו שההורה נמצא בחיים שלי כעובדה, לא מביאה אותי לקבל אותו בפנימיות שלי אלא באופן שחיצוני לרגש וללב ולא מאפשר לי יציאה מהפלונתר.  

 

קבלת אדם כפי שהוא היא דבר עמוק המחייב נקודת מבט אוהבת. זה מחייב אותי בראיית הטוב שבו כטוב, והרע שבו, כבסיס לתיקון (שלו בלבד), ז״א, הדברים, התכונות שבו שאני פחות אוהב, דווקא הם אלו שעליהם אני צריך להודות כי הם אלו שדרכם הוא אמור להתפתח ולתקן את עצמו. וזה מצריך הבהרה נוספת: ימימה ז״ל השאירה לנו את משפט המפתח ״אין התפתחות אלא בנוכחות של קושי״. מהות המשפט הזה היא שבמקום שבו יש לי קושי, עומס, מכשול, שם יש לי צורך בהתגברות כלשהי – שאם נעשית נכון – היא חלק ממש מהתיקון עצמו.

לכן, כשאני מוצא אצל האחר משהו שמפריע לי, ברוב המקרים, יהיה זה בסיס והזדמנות לתיקון לשני הצדדים, לי ולו כאחד. זה מתחזק ומעמיק ומתחדד ומתחבר עוד יותר כשמדובר בבני זוג.

ואם הבנו שמקום של קושי הוא הזדמנות לתיקון, נוכל לרגע להפוך את התמונה ולראות את עצמינו כהורים לילד, אנחנו רואים את הילד שלנו עם קושי מסוים, פיזי, רגשי או כל קושי אחר או מכשול, ואנחנו מבינים כמה טוב ונכון יהיה לו להתגבר על הקושי הזה ושהתגברות עליו תקדם אותו ותעזור לו בחיים. עוד יותר אנחנו מבינים ויודעים שלא עלינו היכולת להתגבר בשבילו, אלא עליו. ושהעזרה היחידה שאנחנו אמורים ויכולים להעניק לו (לילד) זו אהבה ללא תנאי שתרומם את נפשו, תעזור לו להאמין בעצמו ולהתגבר בסופו של דבר על המכשול ויותר מזה, תראה לו שאנחנו כלל לא רואים את המגבלה שלו אלא היא רק הדמיון שלו עצמו ולמעשה אין בו כל מגבלה כלל.

 

מעמיק הדבר כשאנחנו מול ההורים, גם פה, אם נצליח לצאת מנקודת המבט שלנו כילדים, אם נשים בצד את תחושת הקורבנות ואת הכעס של הילד שבנו ונביט בהם כהורים – ונזכור שגם הם היו ילדים להורים שלהם על כל מה שמשתמע מכך, וגם ההורים שלהם היו ילדים להורים שלהם וכו, שם, דרך המבט הנקי והאוהב הזה של הורה, נוכל לראות גם בהורים שלנו, את הילד שבהם שמפחד להתבגר, שמתקשה להתעלות שלא מאמין בעצמו וביכולת שלו להשתנות ולהתחדש.

שם נבין שהתפקיד האמיתי שלנו כילדים, הוא לאהוב אותם ללא תנאי, לרומם אותם מתוך אמונה שהם מסוגלים להתחדש, להשתנות אם רק ירצו, ושבכל מקרה, עם שינוי או בלי שינוי, אנחנו כאן איתם, באהבת עולם נקיה משיפוט.

 

האהבה הזו, היכולת הזו שלנו כילדים להביט בהורים שלנו כהורים בפני עצמנו, שמקבלים אותם כפי שהם, שאוהבים אותם לא רק בגלל המעלות שלהם אלא אפילו יותר בשל החסרונות שבהם, שידוע שחסרון בילד רק מחזק את האהבה ומנקה את התלות.

האהבה הזו, היא הקבלה הנקייה של ההורה כפי שהוא באמת, הקבלה הזו שלנו כילדים, היא הנתינה שלנו להם, היא זו שמאפשרת לכבודם האמיתי להאיר ולהימצא וכשאנחנו מאירים את כבודם, אנחנו למעשה מתקנים תיקון כפול. התיקון הראשון הוא בנפש שלנו פנימה, אנחנו מרחיבים את יכולת ההכלה שלנו, מרחיבים את יכולת הראייה שלנו, מתחברים למהות ומתקנים את הנפש שלנו.

התיקון השני, הוא תיקון עמוק ויסודי – הוא עובר דרך ניצוץ הנשמה של ההורים שלנו, מאיר אותו באהבה שלנו, אנחנו, שהיינו חלק מהם ממש, נוצרנו מתוכם ממש, ממשיך ועולה מעלה מעלה, מתעלה ונוגע גם בנשמת ההורים שלהם וההורים של ההורים שלהם ומייצר תיקון לדורות אחורה.

רגע היסוד, שבו תיקון מול אב ואם מתרחש, הוא רגע של קדושה ועל כן נמצאת המצווה בלוח הראשון של בין אדם לאלוהים כי כדי להצליח במשימה הזו, צריך חיבור לקדושה, וכשיש חיבור כזה הוא נוגע בקווי הנצח שלנו ומתקן מתחילתו ועד סופו.

ועל כן נאמר ״למען יאריכון ימיך״ ונאמר עוד שרגע אחד של תיקון בעולם הזה שווה יותר מכל חיי העולם הבא. ולמעשה, רגע שבו אדם נוגע בקו נצח, משאיר אצלו בנפש ובנשמה רישום לנצח.

 

ופה החיבור המיוחד לספירת – גבורה שביסוד:

הגבורה כידוע היא מעלת השכינה, וכשאנחנו מתקנים ביסוד היסודות, אנחנו מתחברים לגבורה שביסוד, מקבלים מכוחה ומאורה ומאירים דרכנו את ההורים האהובים לנצח.

 

ועל זה נאמר:

״גדול כיבוד אב ואם, שהקדוש ברוך הוא העדיפו יותר מכיבודו שלו.״

(ר` שמעון בר יוחאי).

 

רוצה לקרוא עוד מלאכות?

היכנס לדף ״חדר מלאכה״ של המכון ותוכל להינות מעוד מלאכות של תלמידים, מדריכים ויוצרים. לחדר מלאכה

תוכלו להשאיר פרטים ולקבוע איתנו פגישה

גם ZOOM הולך…