לימוד בחשיבה הכרתית על -המקום האישי – חלק א

חלק א.

הרבי נחמן מברסלב אמר משפט נפלא: ״טרם שהאדם עצר להבין שאינו מוכרח לכעוס שמכעיסים אותו, להיעצב כשמעציבים אותו ולהתפתות כשמפתים אותו, אינו חי את חייו שלו.״

ולמעשה מעלה את השאלה, מה משמעות ״חייו שלו״, הרי כולנו מושפעים מהסביבה כל הזמן, נעלבים, כועסים, מתפתים, האם אין כל זה חלק מהחיים שלנו? האם זה אך טבעי שנכעס, נעלב, נתפתה לדברים שונים?

אז בפשט של הדברים, בהסתכלות הרגילה, כל העלבונות והכעסים הם אכן חלק בלתי נפרד מהחיים. אבל כמו בכל דבר בחיים, יש גם דרך אחרת לראות את הדברים והיא בהעמקה נוספת.

 

כדי להתחיל להבין את הפער, נבחין בין שתי מילים: ״רגיל״ ו- ״טבעי״.

רגיל: מה שבהרגל שלנו, החל במחשבות שאנחנו רגילים בהן מילדות, דיבור שאנחנו רגילים בו מילדות ועשייה שאנחנו רגילים בה מילדות.

טבעי: קשור בטבע שלנו, במבנה הנפש. למשל, כעס, הוא עומס שנמצא במבנה הנפש שלנו ולמעשה הוא בבחינת ״טבעי״ אבל הכעס לכשעצמו הוא מידה בנפש ואינו עצמאי, ז״א אין לו קיום אלא אם אני מבטא אותו בכלים העומדים ברשותי, שפת הגוף, המבט, הדיבור והעשייה.

ז״א, על מנת שמידת הכעס תוכל לצאת ממני החוצה, היא צריכה אמצעים שאינם ביכולתה להפעיל. אלא, ביכולתה לפעול דרך הלב ומשם דרך השכל כדי להוות מעין הצתה, מעין בעירה. אבל ההצתה הזו, כדי שתיהפך לבעירה, צריכה כוח, ופה הדיבור, וכו, הם בבחינת הדלק שאני עצמי מפעיל.

אם ניקח לדוגמא גחל במדורה, מבחוץ הוא נראה שחור ומפוייח, אבל בפנים קיימת גחלת, בעירה. אבל כדי שהבעירה הפנימית תוכל להפוך לאש, היא צריכה רוח, וזה בחינת הדיבור והמעשה שהם רוח על הגחלת ומבעירים את השלהבת.

כך שלמעשה, למרות שאני ״רגיל״ לחשוב שהכעס (השלהבת) פשוט יוצא ממני כשמישהו אחר מכעיס אותי, האמת היא, שאני הוא זה שמאפשר לכעס לפעול בי מכיוון ששום דבר חיצוני אינו יכול להפעיל את אותה הרוח אלא אני.

ופה אנחנו פוגשים משפט יפה של ימימה שאומר ״תוכל  לחוש התקרבות לעצמך וסגירת הפער עם עצמך״.

ימימה מדברת הרבה על צמצום הפער או סגירת הפער ביני לבין עצמי ובפשט ישנה כאן סתירה בדיוק כפי שבפשט, ישנה סתירה בין ההרגל שלי לכעוס לבין העובדה שהכעס הוא כביכול טבעי.

ננסה להעמיק עוד כדי להבין את מבנה הנפש ונגלה שלמעשה אין סתירה כלל.

לכל אחד מאיתנו יש ״דימוי עצמי״. הדימוי העצמי שלנו נבנה ומתעצב מילדות. אנחנו מקבלים פידבק מהסביבה שלנו, ההורים, חברים וכו, ומהפידבק הזה, אנחנו עם הזמן בונים לעצמנו את התבנית האישית שלנו. אבל התבנית הזו נבנית בעיקר מהתגובות של האנשים שסביבנו לדיבור שלנו, להתנהגות שלנו וכו, ז״א, מה שאנחנו מקבלים כמראה של ההתנהגות שלנו, עובר דרך מסננת של מישהו אחר, ז״א דרך העומסים האישיים שלו, ז״א המראה, מעוותת.

לדוגמא: אם אני בפנימיות שלי, הייתי אדם ביישן בילדות, הפידבק שקיבלתי מהסביבה היה כזה שחיזק את התכונה הזו. אם הביישנות שלי בילדות עלתה על היכולת שלי לדבר ולהשתתף בפעילויות חברתיות, גם אם ישנה בי עוצמת נפש גדולה מאוד, למשל, אומץ לב מולד, יכולת ביטוי מולדת וכו, הדברים האלו לא נראו מבחוץ והדימוי העצמי שלי עוצב בהתאם לחוסר היכולת של הסביבה לראות אותי כפי שאני באמת.

אדם יכול להגיע למצב שבו הפידבק על היותו ביישן בונה לו דימוי שהפער בין הדימוי למצב הנפש הפנימי כל כך גדול, שהוא יפתח מעשים קיצוניים כדי לשבור את הדימוי ואז יהפוך לאדם כוחני ודורסני מתוך הצורך להילחם על מקומו.

הפער הזה, בין הפנימיות שלנו – הטבעי שלנו, לבין המציאות הרגילה, הדימוי העצמי של כל אחד מאיתנו, הוא הפער שאנחנו מדברים עליו..

 

המצב הטבעי הוא כזה שבו יש לאדם אפשרות לבחור בכל רגע ורגע מה הוא אומר, ומה הוא עושה, זה טבוע במבה הנפש שלנו.

הבעיה היא, שלאורך החיים אנחנו מתרגלים ומחזקים תכונות שאינן באמת שלנו והבנות שכבר אינן שייכות לעכשווי ומתוך תרגול של שנים, התכונות האלו נהיו חזקות מאוד, עד כדי כך שאנחנו מאמינים שהן חלק ממשי מחיינו.

 

המקום האישי שלנו, אינו מה שאנחנו סוחבים איתנו מילדות. הוא מה שנמצא בנו עכשיו.

היכולת לעשות את ההפרדה הזו, מצריכה לימוד ותרגול כדי לבטל הרגלים ישנים.

ופה אנחנו מתחילים להבין את כוונתו של הרבי כשהוא מדבר על ״אינו חי את חייו שלו״.

רוצה לקרוא עוד מלאכות?

היכנס לדף ״חדר מלאכה״ של המכון ותוכל להינות מעוד מלאכות של תלמידים, מדריכים ויוצרים. לחדר מלאכה

תוכלו להשאיר פרטים ולקבוע איתנו פגישה

גם ZOOM הולך…