אני כותבת והרבה.
שנים רבות כל יום נפתח בכתיבה.
אני כותבת שירים, סיפורים , הגיגים…
מידי פעם משתתפת בסדנאות כתיבה ואז לפעמים ההשוואה, הקנאה והכעס עולים.
ההשוואה בין הכתיבה שלי ושל האחר.
קנאה על הכתיבה המיוחדת של האחר , על כך שאני לא חשבתי על הרעיון ולא כתבתי כך.
קנאה על מילות הפירגון שנאמרו לאחר ולא נאמרו לי.
המילים הטבות שכן נאמרו לי מונחות בקרון זוית.
אז מה עושים עם זה?
קודם מזהים.
זיהוי והודאה בפני עצמי שאני מקנאה שאני משווה.
זיהוי של הפנים המכורכמות, החיוך המזוייף , הכיווץ בבטן.
עצירה של המצב הזה והתבוננות בעצמי כמו במעבדה.
הבנה שזה חלק מזיק לי שאני רוצה לנקות מתוכי.
ימימה אומרת שחזרה אל חלק מזיק, חלק של עומס הוא חלק מנפתולי הנפש.
מהו הצורך מנפש שיש לי בקנאה? בהשוואה?
או במילים אחרות ,
איזה רווח יש לי מהקנאה?? מההשוואה??
אחרי לא מעט מלאכות חוזרות ונשנות בענין הקנאה
ההכרה שלי הבינה. אני מרוויחה מהקנאה את המקום של "הילדה" , "הלא יכולה"
זה נותן הצדקה "לחוסר עשייה" לחוסר אונים"להרמת ידיים.
ההבנה הזו וההסכמה להתבונן בה, אפשרה לי בדיוק במקום הזה לשחרר אותה.
להבין שאיני זקוקה לה עוד,
שאני כבר לא "הילדה" אלא "הבוגרת".
שהיכולות והכישורים שלי טובים ונהדרים כפי שהם,
שהצלחת האחר וכישרונותיו הם שלו . שהצלחתו אינה "לוקחת" שום דבר ממני.
שהצלחתו וכישרונותיו הן המתנה שלו ולי יש מתנות פנימיות נפלאות משל עצמי.
ההבנה הזו הוטמעה בתוכי, בסדנת הכתיבה הבאה הצלחתי לשמוח בהישג הכתיבה של האחר ולפרגן.
זה לא שהפסקתי להשוות או לקנא לגמרי, אבל וזה האבל הגדול.
השמחה על ההצלחה בחלקיות של מה שכן הצלחתי ליישם היא גדולה, משחררת
ויש לה אפקט של המשכיות.