"הטוב והמיותר לקיומי ההכרה בהם מובילה לקבלה עצמית" (ימימה)
לפני כמה ימים דברתי עם חבר על הקורונה ומצאנו את עצמנו משני צידי מתרס דמיוני. הדעות שלנו בנושא הקורונה הפכו להיות השמאל והימין החדשים. פעם היו מתווכחים אם יש כיבוש או אין כיבוש. אחר כך התווכחו על משפט צדק או קונספירציה. היום מתווכחים על סגר, חיסונים, בוסטרים ועוד. ומה זה קשור למשפט של ימימה? זה קשור לנטיה האנושית לסדר את העולם לפי טוב ורע, נכון לא נכון, בסדר או לא בסדר.
כל סידור של העולם הכאוטי מרגיע אותנו. סדר זה וודאות ותחושה של שליטה וזה מה שהמערכת שלנו מחפשת שוב ושוב. כשהסתובבנו בג'ונגל והיה צריך להחליט במהירות, טוב ורע התייחסו לסכנת חיים לעומת אוכל, עונג ורוגע. אבל מה קורה כשהמערכת שלנו מסדרת את העולם הפנימי?
היא משתמשת באותם מושגים, אבל האם הם מתאימים? אם אני מסתכלת על חלק בתוכי וקוראת לו רע, זאת אומרת שעכשיו המערכת שלי תפעיל את מערכות החירום כפי שהתרגלה בג'ונגל. אני צריכה להלחם בחלק הזה בתוכי, להרוג אותו או לברוח ממנו כמה שיותר מהר (יש גם את האופציה של לקפוא מולו). אבל, העניין הוא שבעולם הפנימי שלנו אין באמת אוייבים.
החלקים הפנימיים כמו למשל כעס, היסוס, ויתור יתר, הסתרות, הדחקות, דחיות, הצטדקויות ועוד הם תמיד ביטויים של אנרגיית חיים שמבקשת לבוא לידי ביטוי וכשהיא לא מקבלת ביטוי היא מוצאת דרכים עקלקלות כדי להתבטא. ניקח היום רק דוגמה אחת: כעס. יש ספרים שלמים שמציגים את הכעס כחלק רע בתוכנו, מצביעים על הנזקים שהוא גורם וממליצים לנו להמנע מכעס. אבל מהזוית שרואה בכל חלק בתוכנו ביטוי של החיים, כשהכעס מגיע אנחנו יכולים לשאול מה חשוב לי? משום שכעס הוא רק ביטוי למשהו שמאוד חשוב לנו, הוא לא רוע.
כל זה נאמר בשביל להתייחס לשלושת המילים הראשונות במשפט של ימימה. "הטוב והמיותר לקיומי ההכרה בהם מובילה לקבלה עצמית". ימימה לא אומרת לנו הטוב והרע. אלא הטוב לעומת המיותר. מיותר למה? מיותר לקיומי.
בלימוד אנחנו עוזבים את ההגדרות החברתיות, מסורתיות שמחלקות בין טוב לרע ועוברים לדבר שלשמו התכנסנו: תיקון הנפש. כל העבודה היא להחזיר את האיזון למערכת, לא לשנות אותה, אלא לגלות מי אנחנו מתוך החזרה לאיזון. לפיכך העבודה הראשונה שלנו היא הבחנה, מתוך צפייה שקטה, בלתי שיפוטית, בין מה שטוב לקיום שלנו לבין מה שמיותר לקיומנו.
איך מבחינים בין טוב לקיום ובין מה שמיותר לקיום? ראשית עצם השאלה כבר מכוונת אותנו. היא מכוונת משום שהקיום הוא המרכז, לא צפיה שיפוטית. אני שואלת מה מיטיב עם הקיום שלי. מה שלא מיטיב עם הקיום שלי הוא לא רע, אלא פשוט מיותר. הוא ביטוי של חיפוש חיים שסטה מהדרך, שאינו מאוזן. זאת אומרת שאנחנו מדברות על תהליך בלתי פוסק של בדיקה פנימית האם אני מיטיבה או שאני במיותר. זה קורה באופן טבעי בכל המערכות בגוף. הן מחפשות אחר האיזון כל הזמן וכך אנחנו מתקיימות ברמות מאוד מורכבות ועדינות. כך גם בנפש. רמז לכך שחלק בנו טוב לקיומנו נמצא בתחושות שלנו: שמחה, איזון, נחת רוח, יצירתיות, חום, תחושת מרחב, כל אלו ביטויים של הטוב. צמצום, כיווץ, כאב, ראייה צרה, מתח, כל אלו ביטויים של המיותר.
ברגע שהבחנו בין הטוב למיותר ואנחנו מכירים בקיומם בתוכנו, עצם ההכרה הזו, היא הקבלה העצמית. זה התנאי ההכרחי לכל שינוי. אבל לא מתוך מלחמה בין טוב לרע, אלא מתוך הכרה שהשורש של כל החלקים בתוכנו הוא הקיום שמבקש להתבטא בעולם דרכנו.