אחרי לא מעט ימים בתוך הבלבול הקשה הזה של הימים האלו
אפשר להתחיל להביט פנימה מעט יותר
בכל אחד מאתנו מתעצם משהו עם זווית מעט שונה ..השייך לנפש המבקשת מענה.
זה זמן מרוכז מאוד, שבו אפשר לחוש ולהרגיש את עוצמת הדבר שמתרחש, ולהבין בו מעט יותר.
המשותף לכולנו זה הכאב הנוראי בחוץ..
אבל יש גם את החלק שלי עצמי, זה החלק הנפשי רגשי שמתרחש בי פנימה, ולפעמים יוצר סערה גדולה אל מול הבחוץ.
מה יש בחלק הזה?
מה מתעצם בצורה קיצונית כזו בתוכי?
אלו שאלות שהתבוננות יכולה לתת להן תשובות.
התבוננות עדינה ורכה.
כי הכל כל כך עוצמתי .
ההרגליות שלנו להתבוננות "עמוקה" ביום יום, מבקשת להתחלף בכזו עדינה ורכה..
שמבקשת להיות ההרגליות החדשה שלי.
במקום חיטוט פנימה .. יש התבוננות מרפאה.
זה אפשרי .. ממש אפשרי בימים האלו כי זו טבעה של הנפש המרפאה. והיא יודעת מעצמה לנהוג נכון במצבים השונים, אם מאפשרים לה, ולא ממשיכים את ההרגליות הקודמת של חיטוט "עמוק" ופוצע.
מה עולה מהתבוננות עדינה שכזו?
מה היא חושפת?
מה מתחדש לי על ההרגליות הנפשית רגשית שלי (של ימים "רגילים") שמבקשת לקפוץ בעוצמות גבוהות?
והאם מסכים לקבל את השונה שבי, שמבקש דוקא עכשיו, להניח, לנוח, לשקוט ?
האם מזהה את המאבק הזה בין השניים?
בלימוד של ימימה יש מבנה בסיסי ראשוני לעבודה פנימית:
הבנה – יישום – תוצאה
אם נצליח ליישם ואפילו מעט מן ההבנה שנקבל מתוך ההתבוננות, אז נראה תוצאה. ואותה צריך לרשום בהכרה שלנו. כדי שנבין שאותה הבנה שייכת למהות שבנו.
בתוך כל העבודה ההכרתית הזו מתאפשר מקום .. תווח .. שהוא אני המתבונן, המבין, המיישם והרושם תוצאה (וזה דיוק).
במקום הזה יש גם קבלה על כל מה שנראה לפני ברצף הזה.
ככה יצרתי הפרדה ולא מאבק פנימי.
נטיעה ועוד נטיעה עד שחוזר מקום אישי מהותי
חיפוש חופשי של מאמרים ווידאו